הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי
- הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי נפתחה בדיון בשאלת קבילותן של ההודאות שמסר המערער במשטרה, נוכח טענות ההגנה כי יש לפסול את ההודאות בשל התנהגותם של החוקרים, כמו-גם בשל פעולותיו של המדובב, שנקט על-פי הטענה אמצעים פסולים כגון הטעייה, פיתוי, איומים והבטחות שווא, שהביאו את המערער למסור הודאה כוזבת. בסיס נוסף לתקיפת קבילותן של הודאות המערער במשטרה היוותה הטענה כי נמנעה ממנו זכות ההיוועצות בטרם נמסרה הודאתו הראשונה.
- בית המשפט דחה את הטענות לעניין קבילות הודאות המערער, תוך שהוא סוקר ביתר פירוט את השתלשלות חקירת המערער וקובע כי "החוקרים לא פגעו בטוהר הליך החקירה ובזכויות הנאשם באופן שיצדיק את פסילת הודייתו" (עמ' 18 להכרעת הדין). לעניין פעולות המדובב נקבע כי בהתחשב בהקשרם הכללי של הדברים שנאמרו על-ידי המדובב, פעולותיו לא חרגו מגבולות הסביר והמקובל, ולא היה בהן כדי לשלול מן המערער את חופש הבחירה בין שמירה על זכות השתיקה לבין מסירת הודאה לחוקריו. עוד נקבע, כי זכותו של המערער להיוועץ בעורך דין לא נפגעה נוכח העובדה שהוא מסר את גרסתו המלאה לראשונה מיוזמתו, לאחר שיודע בדבר זכותו להיוועצות.
- בהמשך לכך, פנה בית המשפט לבחינת משקלן של ההודאות שנמסרו על-ידי המערער. נקבע, כי ניתן ללמוד על אמיתות ההודאות הן מכך שגרסת ההודיה עליה התבסס כתב האישום שהוגש נגד המערער היא מפורטת, אותנטית ומשכנעת, הן מכך שגרסה זו התפתחה בהדרגה לאורך רצף ההודאות, ככל שהוצגו בפני המערער עוד ועוד ראיות שהיו מצויות בידי החוקרים. עוד נקבע, כי בחינת הרובד התוכני של ההודאה מלמדת אף היא על אמיתותה: בעדותו של המערער מצויים פרטים מוכמנים כגון מקום ביצוע הרצח ועצם העברת הגופה, פרטים אשר בשלב זה כלל לא היו ידועים לחוקרים. בית המשפט דן בפרט מוכמן נוסף שמסר המערער בהודאתו, שעניינו אופן ביצוע הרצח: נקבע כי טענתו של המערער בפניו, לפיה התיאור שמסר באשר לאופן החניקה עומד בסתירה לממצאי הנתיחה ועל-כן חותר תחת אמינות הודאתו – דינה להידחות. בית המשפט סבר כי אין בחוות דעתו של המומחה מטעם ההגנה כדי לסתור את קביעותיו של מומחה התביעה, כי הסימנים על צווארו של המנוח מחייבים את המסקנה כי המנוח הומת, בין היתר, באמצעות חניקה ידנית, כפי שתיאר המערער.
- לבסוף, בית המשפט קבע כי במקרה דנן ניתן להסתפק בתוספת ראייתית מסוג 'דבר מה נוסף' לחיזוקן של ההודאות, וכי חיזוקים חיצוניים שכאלה מצויים "בשפע". בין החיזוקים החיצוניים שמנה בית המשפט: נוכחות המערער בזירת האירוע במועדים הרלבנטיים לכתב האישום, ידיעת פרטים מוכמנים, שקריו של המערער, הודעותיו של עוויד, וכן מכתבו של המערער לשופט המעצרים, במסגרתו אישר כי הגרסה שמסר לחוקריו היא גרסת אמת.
- זאת ועוד. נקבע כי גרסתו של המערער בבית המשפט משוללת כל היגיון. הוטעם כי יש לדחות את טענתו של המערער לפיה נכח בזירת האירוע עקב איומים מצד עוויד וזינאתי, שכן "אין זה מתקבל על הדעת כי אנשים שמתכננים לבצע פשע חמור, ישתפו בתכניתם אדם שאינו קשור למעשה ושאין הם יודעים את עמדתו לגביו" (עמ' 73 להכרעת הדין). בית המשפט ביסס קביעתו זו גם על התרשמותו מן המערער כאדם "פיקח, מתוחכם, מחושב ובקי בהוויות העולם" (עמ' 74 להכרעת הדין), אשר ספק רב אם אינו יכול לעמוד בלחציהם של עוויד וזינאתי. הודגש, כי על-פי גרסת המערער עצמו, בשום שלב הוא לא מחה ולא ניסה להניא את עוויד וזינאתי מביצוע הרצח, ולמצער להתחמק משיתוף פעולה עמם. יחד עם זאת, כאשר התבקש לסייע בהזזת הגופה, סירב לדרישה. מעבר לכך, בית המשפט עמד על שורה של עובדות השומטות את הקרקע מתחת לטענת המערער כי היה נתון לאיומי שותפיו, ובכללן: הישיבה עם עוויד בחורשה לאחר הרצח, הקשר הטלפוני הרצוף בינו לבין עוויד עד למעצרו של האחרון, ובפרט בבוקר למחרת הרצח, כמו-גם ביקוריו את עוויד בבית החולים והגעתו לדיון בהארכת מעצרו של עוויד. צוין, כי המערער לא הצביע על איום ממשי קונקרטי שהופנה אליו על-ידי עוויד או זינאתי.
- לאחר כל זאת, בחן בית המשפט את התשתית העובדתית העולה מהודאות המערער, וקבע כי בהתבסס על תשתית זו, ולאורן של הלכות השותפות, "ברי כי התפקיד אותו מילא המערער, על פי הודאותיו, מכניס אותו לגדרו של 'המעגל הפנימי' של הביצוע, החילוץ ובידוי הראיות". בהקשר זה התייחס בית המשפט לחלקו הפעיל של המערער בביצוע התכנית, בקבעו כי התפקידים שביצע על-פי התכנון הבטיחו את השלמתה של המשימה והיו חיוניים לה. נקבע כי יש לראות בעצם המשך שהייתו של המערער עם עוויד וזינאתי בעודם מתווים את תכנית הרצח, ובעצם ההסכמה מצד המערער להשתלב בתכנית זו, משנדחתה טענתו כי נוכחותו נכפתה עליו, משום הסכמה להוצאת התכנית אל הפועל. לפיכך, הורשע המערער בביצוע בצוותא של עבירת הרצח, בהתאם לסעיף 300(א) לחוק העונשין. על המערער הושת עונש של מאסר עולם.
עניינם של השותפים
- עוויד וזינאתי הורשעו ברצח המנוח בהליך נפרד (תפ"ח 4065/07 מדינת ישראל נ' עוויד ואח' [פורסם בנבו] (15.2.2009)) והושת על כל אחד מהם עונש של מאסר עולם. הרשעת השותפים, אשר כפרו באישומים נגדם, אף היא התבססה בעיקר על הודאותיו של המערער במשטרה, שכן במשפטם סירב המערער למסור גרסה כלשהי. בית המשפט המחוזי (כב' השופטים י' אלרון, ד' סלע ומ' רניאל) קבע כי הודאות אלה, הן בשל היותן אמרות חוץ והן בשל כך שהן הודאות של שותף לדבר עבירה, טעונות תוספת ראייתית ברמה של "חיזוק" בהתאם לסעיף 54א(א) לפקודת הראיות, התשל"ז-1971 (להלן: פקודת הראיות). בהמשך לכך, נקבע כי נמצאו די ראיות המחזקות את גרסתו של המערער, ומשכך הורשעו השותפים ברצח על סמך הודאותיו.
- עוויד וזינאתי, ערערו על הרשעתם בפני בית משפט זה (ע"פ 2869/09 זינאתי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (9.11.2011) (להלן: פסק הדין בעניינם של השותפים)). טענתם העיקרית בערעור הופנתה נגד קבילותן ומשקלן של הודאות המערער. בפסק הדין שנכתב על-ידי השופט ס' ג'ובראן, אליו הצטרפו השופטים א' א' לוי ו-י' דנציגר, נבחנו מהלכי חקירתו של המערער אשר הובילו למסירת ההודאות. באשר לשאלת קבילותה של ההודאה, נקבע כי פעולותיו של המדובב, אשר עודד את המערער לשקר לחוקריו וסייע לו בגיבוש גרסה, לצד הלחץ שהופעל על המערער בחקירתו ומניעת המפגש עם עורך דינו במשך שעות ארוכות, מטילים דופי במהימנות הודאתו של המערער, ואף מהווים יחדיו "שילוב מטריד ומסוכן, ואין לו מקום בחקירה המנוהלת באופן תקין" (עמ' 23 לפסק הדין). יחד עם זאת, נקבע כי לאור הפירוט הרב של הודעת המערער במשטרה, כמו-גם החיזוקים שנמצאו לה, אין "חשש של ממש" למהימנות הודאתו ולפיכך יש לקבלה. זאת, תוך התחשבות במחדלי החקירה במסגרת בחינת משקלה של ההודאה.
- בהמשך לכך, נקבע כי ישנם ארבעה מקורות שונים לדרישה לחיזוק ראייתי להודאת המערער: היותה אמרת חוץ של שותף לדבר עבירה אשר משפטו מתנהל במקביל; היות המערער עד שותק הכופר בעדותו; הנזק הראייתי שנגרם כתוצאה מאבדן חומר חקירה – כאמור, התיעוד החסר של השיחות בין המערער למדובב, עובר למסירת הודאתו לראשונה; ומעורבותם של גורמי החקירה בעיצוב גרסת המערער. על-כן, כך נקבע, על-מנת להרשיע את השותפים על בסיס הודאה זו, יש להציג "מסכת ראייתית תומכת חזקה ביותר" (עמ' 27 לפסק הדין). בהינתן הקשיים העולים כאמור מפעולות המדובב, הובהר כי יש צורך בראיה אחת לפחות העולה כדי סיוע, לחיזוק הראיה המרכזית – הודאת המערער.
- בהינתן קביעה זו בדבר התוספת הראייתית הנדרשת, עבר בית המשפט לבחון האם יש בחומר הראיות בתיק תוספת ראייתית כאמור באשר למעורבותם של השותפים ברצח המנוח. ביחס לעוויד נקבע כי קיימת תשתית ראייתית מספקת לביסוס חלקו במעשה מעל לכל ספק סביר: חוסר סבירותה של גרסתו; כבישת עדותו ואופן התפתחותה לאורך החקירה; קיומו של מניע לרצח העולה מעדותה של זאכיה. משכך, נדחה ערעורו. באשר לזינאתי נקבע כי ראיות החיזוק עליהן ביסס בית המשפט המחוזי את הרשעתו של זינאתי ברצח המנוח, אין בהן בכדי להוות חיזוק של ממש להודאת המערער. כך הוסבר כי טענת האליבי למעשה לא הופרכה ועל-כן לא יכולה להוות חיזוק, כי איכוני הסלולארי אינם יכולים לתרום תרומה ממשית למיקומו של זינאתי בזמן הרצח וכן כי אמירותיו המפלילות ושקריו הם שוליים וזניחים. משכך, ערעורו התקבל והוא זוכה מעבירת הרצח.
טענות המערער
- בערעור שמונח בפנינו, מנסה המערער להיבנות מן הקביעות בפסק הדין בעניינם של השותפים, אשר תמציתן הוצגה לעיל, בפרט לעניין קבילותן של ההודאות שמסר. כזכור, בית המשפט קבע כי הפגמים שנפלו בהליך חקירת המערער מובילים למסקנה כי יש להפחית משמעותית ממשקלן של ההודאות שמסר במשטרה. לדעת המערער, בשונה משותפיו, בעניינו אין להסתפק במתן משקל נמוך להודאותיו אלא יש לפסול אותן כליל. זאת, כך לטענתו, בשל הנפקות מרחיקת הלכת שיש ליתן לפגמים שנפלו בהליך גביית הודאתו של נאשם, תוך פגיעה בזכויותיו, להבדיל מפגמים שנפלו בגביית הודעתו של עד. לחילופין, נטען כי בנסיבות המקרה יש ליתן להודאות משקל אפסי, ולדרוש כי תתמכנה בראיה העולה כדי סיוע, אשר לטענת המערער, איננה בנמצא. מעבר לכך נטען גם כי ערכן הפנימי של ההודאות אינו רב, שכן צורת החניקה שתיאר המערער אינה מתיישבת עם ממצאי הנתיחה של גופת המנוח, באשר לאופן ההמתה בפועל.
- זאת ועוד. המערער סבור כי דין ההודאות להיפסל הן מכוח סעיף 12 לפקודת הראיות, הן מכוח דוקטרינת הפסילה הפסיקתית. הוטעם, כי גרסתו במשטרה, נוצרה למעשה על-ידי המדובב במסגרת שיחותיו עמו, לאחר שהלה הפעיל עליו לחצים פסולים. בהקשר זה צוין, כי חלק מרכזי בתיעוד שיחות אלה – אבד. עוד הוטעם, כי הודאתו נמסרה לאחר שנמנעה מן המערער זכותו להיוועץ בעורך דינו.
- בנסיבות אלה, טענת המערער היא כי יש לאמץ את גרסתו בבית המשפט, לפיה הוא לא היה שותף לרצח ולא נטל כל חלק בתכנונו, ולכן גם לא הייתה לו כל מודעות לאפשרות גרימת המוות. על-כן, סבור המערער, ניתן להרשיעו לכל היותר בעבירה של גרימת מוות ברשלנות. לחילופין נטען, כי בהתחשב בספקות שהעלה בית המשפט המחוזי באשר למהימנות גרסתו של המערער בפניו, בין היתר לעניין המודעות לכוונת השותפים לרצוח את המנוח, ניתן להרשיעו על בסיס גרסה זו רק בסיוע לרצח.
- לחילופי חילופין, טוען המערער, כי אף אם יוחלט כי ההודאות שמסר המערער במשטרה קבילות, התשתית העובדתית העולה מהודאות אלה מאפשרת להרשיעו לכל היותר בסיוע לרצח, להבדיל מביצוע בצוותא. לדבריו, גם לפי הגרסה במשטרה הוא לא נטל חלק בתכנון הרצח ונותר בגדר "צופה פאסיבי מהצד". בזירת האירוע עצמה, המערער לא לקח חלק פעיל בהמתת המנוח, ונטען כי זו התבצעה באופן בלעדי על-ידי עוויד וזינאתי, כאשר כל תרומתו – נוכחותו בזירה – נכפתה עליו באיומים. באשר ליסוד הנפשי, נטען כי בענייננו לא עולה קיומה של כוונה תחילה של המערער, כנדרש ממבצע בצוותא של עבירת הרצח. הוטעם כי לא הוכח קיומו של מניע למערער להמית את המנוח, ולמעשה הלה הביע חוסר רצון לקחת חלק בתכניתם של עוויד וזינאתי, ולכן גם נמנע מלסייע לעוויד בהזזת גופתו של המנוח. לטענתו, בנסיבות אלה היסוד הנפשי שניתן לייחס לו הוא של כוונה לסייע לאחרים, בשילוב עם מודעות לכך שהתנהגותו אכן מסייעת, וכן מודעות לאפשרות קרות התוצאה. על-כן סבור הוא כי יש לזכותו מעבירות הרצח וקשירת הקשר, ולהרשיעו בעבירה של סיוע לרצח בלבד.
בדיון שנערך בפנינו ביום 25.7.2012, הדגיש בא-כוח המערער כי הגרסה שמסר המערער במשטרה יש בה כדי להטיל עליו אחריות גבוהה יותר על מעשה הרצח מזו שנטל בפועל. לצד זאת, הוסיף כי אף גרסת המערער בבית המשפט חוטאת לאמת, שכן מטרתה הייתה להתנער מכל אחריות למעשה. בא-כוח המערער סבור כי האמת באשר לחלק שנטל המערער ברצח המנוח מצויה "באמצע", בין שתי גרסאות אלה (עמ' 1, ש' 15-18; עמ' 14, ש' 7-9 לפרוטוקול הדיון).