דיון והכרעה
(1) קבילותן של הודאות המערער במשטרה
- בטרם אדרש לגופן של טענות המערער בשאלת קבילותן של הודאותיו במשטרה, אבקש להתייחס לטענה המקדמית שהעלה בא כוח המערער לעניין משמעות הקביעות בפסק הדין בעניינם של השותפים למקרה שלפנינו. על-פי הטענה, הפגמים שנפלו בהליך חקירת המערער, בגינם נקבע כי נדרשת תוספת ראייתית משמעותית בכדי להרשיע את השותפים על בסיס הודאותיו אלה, הם בבחינת קל וחומר לעניינו. יתר על כן, לשיטתו, בעניינו של המערער, אין להסתפק במתן משקל נמוך להודאות ובדרישה לתוספת ראייתית מסייעת, אלא יש לפסול כליל את הודאותיו במשטרה. זאת, משום שגביית ההודאות התאפשרה כתוצאה מפגיעה בזכויותיו שלו, להבדיל מפגיעה בזכויות השותפים.
- אין בידי לקבל טענה זו. ככלל, אין נפקא מינה לזהות הנפגע הישיר מהפעלתו של אמצעי חקירה פסול לעניין שאלת תוקפה או משקלה של הראיה. הדרישה לתוספת ראייתית מהווה אמצעי של שיטתנו להתמודד עם מצבים בהם ישנו ספק האם ניתן להסתמך על הראיה מבחינת אמיתותה לצורך בירור האמת (ע"פ 715/78 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 228, 234 (1979)(להלן: עניין לוי); ע"פ 533/82 זכאי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 57, 72 (1984)). הנפקויות שיש בהליך המשפטי להפעלת אמצעי חקירה פסול מבטאות את מידת הסטייה שגלומה בראיה או באופן השגתה, מהעקרונות המקובלים אצלנו לשם הבטחת חקר האמת באמצעות ההליך השיפוטי במובן הרחב, ולשם שמירה על זכויות הנאשם. במובן זה, אין מדובר על-כן בשאלה פרסונאלית הנגזרת מזהות הנפגע בשל הסטייה מעקרונות השיטה ומערכיה. הפגיעה בעקרונות וערכים אלה מתקיימת ביחס לכלל המעורבים שהראיה שהושגה באמצעים פסולים נוגעת אליהם. בענייננו, העובדה כי הלחץ מצד המדובב, ככל שאכן הופעל, כוון למערער אינה הופכת – כשלעצמה – את ההודאות שמסר למהימנות פחות ביחס אליו מאשר ביחס לשותפיו. אף מבחינת הרצון להבטיח הליך הוגן, אין יסוד להבחין בין השימוש בראיה נגד נאשם אחד לבין השימוש בה נגד שותפו, שהרי הפגיעה, ככל שישנה, מתקיימת לגבי כל אחד מן המעורבים שאותה ראיה תשמש נגדו. בנסיבות אלה, אין בטענה זו כדי להוביל למסקנה לפיה בענייננו יש לפסול את הודאות המערער, אלא יש לבחון את טענותיו בהקשר זה לגופן. לכך אפנה כעת.
- הודאה שמסר נאשם מחוץ לכותלי בית המשפט היא ראיה קבילה "רק אם הביא התובע עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ההודיה ובית המשפט ראה שההודיה היתה חפשית ומרצון" (סעיף 12(א) לפקודת הראיות). המדובר בהודיה הנמסרת בנסיבות בהן נשמרת יכולת הבחירה החופשית של הנאשם, האם למסור הודאה אם לאו. הבחירה החופשית עלולה להיפגע, למשל, מקום בו ננקטו אמצעי חקירה פסולים במסגרת חקירת הנאשם.
- לצד זאת, קבילותה של ההודאה נבחנת גם על-פי "דוקטרינת הפסילה הפסיקתית", כפי שהוגדרה בע"פ 5121/98 טור' רפאל יששכרוב נ' התובע הצבאי, פ"ד סא(1) 461 (2006) (להלן: פרשת יששכרוב), המאפשרת פסילת ראיות, ובכלל זה הודאות, אשר הושגו באמצעים פסולים, תוך פגיעה בזכותו של הנאשם להליך הוגן או לפגיעה בטוהר ההליך השיפוטי. זאת, אף בהיעדר כל חשש לאמיתות הראיה. באשר למהותה של הדוקטרינה, נאמר בפרשת יששכרוב כי:
"מדובר בנוסחת איזון עקרונית השואפת להשגת פשרה ראויה בין מכלול הזכויות והאינטרסים הרלוונטיים לשאלת קבילותן של ראיות שהושגו שלא כדין, ובהם: חשיפת האמת העובדתית, הלחימה בעבריינות וכן ההגנה על שלום הציבור ועל זכויות נפגעי העבירה מחד גיסא; אל מול ההגנה על זכויות הנאשם ועל הגינות ההליך הפלילי וטוהרו מאידך גיסא" (פרשת יששכרוב, פס' 76).
- עוד נקבע, כי בעת יישום נוסחה זו, על בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו בהתחשב בנסיבותיו של כל מקרה. באשר לאמות המידה האמורות להנחות את בית המשפט נקבע כי:
"אמות-מידה אלה נוגעות לאופיה ולחומרתה של אי החוקיות שהיתה כרוכה בהשגת הראיה; למידת ההשפעה של אמצעי החקירה הפסול על הראיה שהושגה; וכן לשאלת הנזק מול התועלת החברתיים הכרוכים בפסילתה" (שם).