(1)(ב) זכות ההיוועצות
- טעם נוסף שהועלה על-ידי המערער לפסילת הודאותיו במשטרה, הוא כי נפגעה זכותו להיוועץ בעורך דינו עובר למסירת ההודאה. הסנגור מפנה בהקשר זה ליומן העמדה מיום 25.10.2007, אשר מתעד את בקשתו של המערער בשעה 19:15 לפגוש את עורך דינו. אין חולק כי הבקשה נדחתה, וכי בהמשך הערב מסר המערער את הודאתו הראשונה במשטרה. בית המשפט קמא פסק בעניין זה כי ויתורו של המערער על ההיוועצות בעורך דינו בטרם מסר את הודאתו נעשה מרצונו ולא כתוצאה ממחדל, שממילא לא ניתן לייחסו לחוקרים. המערער יוצא נגד קביעה זו וטוען כי היא מתעלמת מן הלחץ שהופעל על המערער באותה עת, ומכך שלמעשה לא הבין כי הוא עומד להפליל את עצמו, ועל-כן לא עמד על זכותו להיוועץ בעורך דינו בטרם מסר את הודאתו.
לאחר שעיינתי בחומר הראיות, ובכלל זה בתמליל הדיבוב המתעד את פנייתו של המערער לשוטר בתחנת המעצר בבקשה לפגוש בעורך דינו, מסקנתי היא כי אין להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא.
- על מעמדה של זכות ההיוועצות כאחת מן הזכויות החשובות ביותר הנתונות לנאשם עמד בית משפט זה לא אחת לאורך פסיקותיו (ראו למשל פרשת יששכרוב, פס' 14 וההפניות שם). על-אף שדומה כי אין צורך לחזור ולציין את הרציונאלים העומדים בבסיסה של זכות זו, נזכיר כי אחד מהם הוא מתן האפשרות לחשוד לדעת מהן זכויותיו במהלך החקירה, לרבות זכותו לחקירה הוגנת וזכותו שלא להפליל את עצמו. זאת, על-מנת לאפשר לו לכלכל את מעשיו ולהחליט האם לבחור בשתיקה, אם לאו, כחלק מזכותו לאוטונומיה. במובן זה, זכות ההיוועצות מהווה תנאי למימוש יתר זכויות היסוד של הנאשם. רציונאל נוסף הוא הרצון לאפשר לעורך הדין לפקח על תקינותו של הליך החקירה, בין היתר במטרה למנוע הודאות שווא. עם זאת, החובה הקבועה בחוק לאפשר לעצור להיפגש עם עורך דין ללא דיחוי איננה מוחלטת ונקבעו לגביה מספר חריגים (ראו סעיפים 34(ד)-(ו) ו-35 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1966).
- בענייננו, בית המשפט קמא מצא כי הסיבה לדחיית בקשתו של המערער לפגוש בעורך דינו הייתה השעה המאוחרת בה הועלתה הבקשה. המשיבה הוסיפה וציינה בתגובתה ביחס לסוגיה זו, כי השוטר שדחה את בקשתו של המערער, לא ידע ואף לא יכול היה לדעת כי המערער "חוכך בדעתו אם למסור הודאה באותו היום בפני חוקריו", שכן פנייתו לשוטרי התחנה, במטרה לשוחח עם חוקריו, תועדה לראשונה בשעה 20:42, למעלה משעה לאחר שביקש להיוועץ בעורך דינו. בנסיבות אלה, דומה כי ההחלטה לדחות הבקשה היא סבירה, ואף יש בהן כדי לאיין במידה מסוימת את החשש שמא ההחלטה שלא להיענות לבקשת המערער, נועדה למנוע ממנו באופן מכוון את אפשרותו להיוועץ בעורך דינו. המערער הוא שיזם את מסירת ההודאה לחוקריו, על-אף שהייתה בידו האפשרות לדחות את הפגישה עם חוקריו לאחר שייוועץ בעורך דינו. אוסיף כי גם לאחר שהגיעו החוקרים לתחנת המעצר, ובטרם נגבתה הודאתו, יכול היה המערער לעמוד על זכותו להיוועץ בעורך דינו, לאחר שבראשית החקירה באותו ערב הוזהר והודעה לו זכותו להיוועצות, הוא לא עשה כן. עוד אוסיף, כי הודאת המערער נמסרה לאחר מספר פעמים בהן נחקר באשר למעורבות ברצח, והוזהר כי דבריו יכול שישמשו נגדו, וכן לאחר שנועץ בעורך דינו מספר פעמים לאורך תקופת מעצרו. על-אף שלא פגש בעורך דינו מיד בסמוך למסירת ההודאה, יש בסיס לסבור, בנסיבות אלה, כי בנקודת זמן זו היה המערער מודע למשמעות של מסירת גרסה על-ידו לחוקריו.
- זאת ועוד. הסנגור הוסיף וטען כי בקביעתו ביחס לפגיעה בזכות ההיוועצות, התעלם בית המשפט קמא מן "הלחצים שמופעלים עליו (על המערער – ע' א') הן על-ידי חוקריו והן על-ידי המדובב". טענה זו, בכל הכבוד, אין בידי לקבל. יובהר, כי יש להבחין בין לחץ המהווה תולדה של שימוש באמצעי חקירה פסולים, אשר כאמור עלול להביא לפסילת ראיה, לבין לחץ הנובע מטבעה של סיטואציה בה אדם נתון במעצר, בעודו חשוד במעורבות ברצח. אשר למקרה הראשון, בענייננו המערער לא טען כי הלחץ שהופעל עליו מצד החוקרים היה תולדה של שימוש באמצעים פסולים, וכאמור גם אין בסיס לכך בחומר הראיות.
- אשר למקרה השני, גם אם ניתן להניח כי בסיטואציה מעין זו האחרונה נתון העצור תחת לחץ, הרי זהו לחץ "טבעי" ואינהרנטי לסיטואציה. כפי שעמד על-כך בית המשפט קמא, "אין במצוקה זו, הגורמת ללחץ פנימי שבגינו מחליט נאשם למסור הודאה, כדי להשליך על קבילותה, כל עוד עשה הנחקר כן מרצונו הטוב והחופשי" (עמ' 48-47 להכרעת הדין). בנקודה זו ראוי להפנות לדברים שנאמרו בע"פ 216/74 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד כ"ט (1) 340, בעמ' 352 (1974), לפיהם "חקירתו של פושע אינה משא-ומתן בין שני סוחרים שלווים והגונים המנהלים את עסקם על בסיס אמון הדדי מירבי". ודוק, לחץ פנימי מהסוג המתואר לעיל דומה כי מתקיים במרבית התיקים הפליליים בהם נתון החשוד במעצר, אולם אינו עולה, לכשעצמו, כדי שלילת רצונו החופשי של העצור בהחלטתו האם למסור הודאתו. בענייננו, נראה כי המצוקה בה נטען כי המערער היה שרוי בטרם מסר את הודאתו, נבעה מעצם שהותו במעצר, והתעצמה ככל שנחשפו בפניו הראיות המצויות בידי החוקרים, ובראשן הודעתו של עוויד, אשר מסר גרסה המסבכת את המערער.
- אוסיף, כי על-אף שלכאורה, בהתנהלותו של המדובב היה הפוטנציאל כדי ליצור לחץ על המערער, הרי שבנסיבות דנן סברתי כי פוטנציאל זה לא התממש. כאמור, עיון בתמלילי השיחות שניהלו המדובב והמערער, ובכלל זה בתגובותיו לשאלות המדובב וכן נושאי השיחה שעלו במסגרתן, מעלה כי על פני הדברים, הלה לא הושפע מאמירותיו של המדובב.
לאור האמור לעיל, מקובלת עליי עמדת בית המשפט קמא כי העובדה שהמערער לא נועץ בעורך דינו בטרם מסר את הודאתו בפני החוקרים, לא היה בה כדי לשלול את רצונו החופשי בהחלטה למסרה. כמו-כן מקובל עליי כי במקרה דנן לא נמנעה מן המערער זכותו להיוועצות. מטעם זה גם אין לפסול את ההודאה מכוח דוקטרינת הפסילה הפסיקתית, המחייבת כתנאי מקדמי קיומה של פעולה שלא כדין.