מהאמור לעיל עולה כי מטרת תורת האורגנים היא לזהות בין האורגן שביצע את העבירה לבין התאגיד בכדי לייחס אחריות לתאגיד, אין מדובר בזהות מוחלטת ואף לא זהות הדדית. כך, כדי להרשיע מנהל בעבירה שעבר תאגיד, לא נעשה שימוש בתורת האורגנים, אלה נקבעו עבירות ספציפיות למנהלים, המכונות גם "עבירות מנהלים" הנוגעות בעיקר לפיקוחם על התחום הרלבנטי. ככלל עבירות אלו קובעות כי מנהל לא יהיה חייב בדין אם יוכח כי לא ידע, לא היה עליו לדעת על ביצוע העבירה, ולא יכול היה למנוע את ביצועה (לעניין עבירות מנהלים ראו, למשל: רע"פ 26/97 לקס נ' מדינת ישראל, פ"ד נב (2) 673 (1998). עוד ראו: עניין נמלי ישראל)
הנאשמת ממשיכה וטוענת כי העובדה שבהמשך הדרך חתמו האורגנים הסכמי עד מדינה וקיבלו חסינות, צריכה להיות מיוחסת גם היא לחברה, מכוח תורת האורגנים. לשאלה זו אדרש עתה.
3.2.5.ב. מהות הסכם עד המדינה: אישי או במסגרת תפקיד העד כאורגן
השאלה אם ראוי לייחס חסינות מכוח הסכם עד מדינה לתאגיד היא שאלה שבמדיניות משפטית. כפי שאבהיר להלן, הבסיס לעריכת הסכם עד מדינה או מתן חסינות, כמו גם התמריצים לעשות כן מטעם שני הצדדים, מביאים למסקנה כי אין זה ראוי להקנות לתאגיד חסינות שקיבלו אורגנים מטעמו שביצעו את העבירה במסגרת הסכם עד מדינה.
בראש ובראשונה, הגדרת עד מדינה בפקודת הראיות מגדירה עד מדינה כשותף לדבר עבירה המעיד נגד שותפיו. סעיף 54א לפקודת הראיות מגדיר עד מדינה (לצורך דרישת הסיוע הראייתי לה נדרשת עדותו): "לענין זה, "עד מדינה" - שותף לאותה עבירה המעיד מטעם התביעה לאחר שניתנה או שהובטחה לו טובת הנאה".
היינו, מדובר בעדות של מי שהיה מעורב בעבירה כנגד שותפיו. באשר לתאגיד ולאורגנים אין מדובר כלל ועיקר בשותפים. התנהגותו ומחשבותיו של האורגן מיוחסים לתאגיד, משיקולים חברתיים עליהם עמדתי בהרחבה לעיל. היינו, מדובר במבצע אחד, האורגן, שהעבירה הפלילית שביצע מיוחסת לתאגיד. את השאלה האם עדותם תידרש לסיוע כנגד הנאשמת, אשאיר לסיום ההליך, שכן רק אז ניתן יהיה לדעת האם על בסיס עדויותיהם נקבעה אחריות הנאשמת (לעניין זה ראו: בועז סנג'רו, "עדות שותף לעבירה – יעילות מול אמת (על ביטול הלכת קינזי)", בתוך: ספר בך, 335 (דוד האן, דנה כהן-לקח ומיכאל בך, עורכים, תשע"א-2011). אולם, בשלב זה אני מוכנה להניח כי אורגן יכול שיהיה עד מדינה כלפי התאגיד, על אף שאין מדובר בשותפים לדבר עבירה.