שנית, לעניין התמריצים לכריתת הסכם עד מדינה בהקשר זה. ב"כ הנאשמת טען כי אם בית המשפט לא יפסול, כעניין שבמדיניות, את האפשרות לכרות הסכם עד מדינה עם אורגן, לצורך הרשעת התאגיד, אזי תאגידים, לא רק שלא יוקיעו מתוכם את האורגנים שעברו עבירות, אלא להפך "יחבקו" את אותם אורגנים, כלשונו, ובלבד שאלו לא ינסו לקבל חסינות ולהציל את עורם. המדינה טוענת מנגד כי התמריץ של המדינה הוא להרשיע עבריינים. כמובן, כך לשיטתה, היה עדיף לו היו ראיות להרשיע הן את האורגנים הן את התאגיד. אולם, לדברי ב"כ המדינה, בשל חסר ראייתי לא היה מנוס אלא ליתן חסינות לאורגנים. ב"כ המדינה מדגישה כי עדות האורגנים הביאה כבר בשלב זה להרשעת חמישה נאשמים, מקבלי השוחד בחברת החשמל. לטענתה, אם יקבע כי אל לה למדינה לפעול כפי שפעלה במקרה זה, הרי שלא יורשעו לא התאגיד, לא האורגנים, ובמקרה של עבירת שוחד, שפגיעתה קשה כשמדובר בתאגידים, לא יורשעו גם מקבלי השוחד.
הדין עם המדינה גם לעניין זה. הפסיקה התייחסה להסכמי עד מדינה כ"הכרח בל יגונה" אך הכירה בנחיצותם בנסיבות מסוימות (ראו, למשל: ע"פ 5825/97 עובדיה שלום נ' מדינת ישראל, נה(2) 933, 947 (2001), דברי כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן בפסקה 11 לפיהם: "הסדר עם עבריין המעורב בעבירה, שלפיו ישמש "עד מדינה", הוא בבחינת הכרח בל יגונה"). המקרים בהם ראוי לערוך הסכם עד מדינה ואופן עריכת ההסכם אף עוגנו בהנחיות היועמ"ש הנחיית היועץ המשפטי לממשלה, הנחיה מס. 4.2201 לעניין עד מדינה. ההנחיה קובעת ראשית את הכלל לפיו: "הפיכתו של עבריין לעד מדינה תהיה רק במקרים בהם יש להעדיף למען טובת הציבור הבאתו לדין של עבריין אחר – פעולה שהתביעה תתקשה לעשותה בלא שימוש בעד מדינה". בהמשך נקבעו השיקולים להפיכת מי שנחשד להיות מעורב בעבירה לעד מדינה, וביניהם: מיצוי אפיקי חקירה אלטרנטיביים בטרם חתימת ההסכם; כלל הראיות הקיימות; הפוטנציאל הראייתי שבידי העד לספק; מעמד העד ומרכזיותו, אישיות העד ואמינותו, חומרת העבירה ועוד.
המטרה העיקרית של עריכת הסכם עד מדינה, היא הבאת העבריינים האחרים לדין. ככל שמדובר בפשע חמור יותר, או במספר עבריינים רב יותר, כך יש אינטרס להעניק חסינות לאחד העבריינים, כדי להפליל את האחרים כולם. בע"פ 5975/14 אברהים דרויש אגבריה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 2015), התייחס כב' השופט י' עמית לעניין זה, בפסקה 18 לפסק דינו: