"רבות נכתב על מוסד עד המדינה, ופעמים רבות נאמר בפסיקה כי מוסד זה הוא בבחינת הכרח בל יגונה ....ככלל, המדינה לא נוהגת לחתום הסכם עד מדינה עם העבריין העיקרי בפרשה.... ... אלא שלכל כלל חריג בצדו...במקרים חריגים אף ניתן לשקול לערוך הסכם עד מדינה עם מבצע עיקרי בהעדר אפשרות להעמיד חשודים בעבירות חמורות לדין, אילולא ההסכם. גם הפסיקה הכירה בנסיבות המצדיקות עריכת הסכם עד מדינה, על אף שהעד הוא מבצע עיקרי. כך, לדוגמה, מקום בו הדבר איפשר לתביעה "לפענח שורה ארוכה של עבירות קשות וחמורות אשר בוצעו על ידי שורה של אנשים" (בג"ץ 4085/03 כמאל טורק נ' היועץ המשפטי [פורסם בנבו] בפסקה 4 (16.6.2003)).".
(הדגשה הוספה – מ' א' ג').
על כן, אם יתברר בהליך העיקרי כי אכן לולא החסינות שקיבלו האורגנים לא ניתן היה להעמיד לדין את מקבלי השוחד (כמו גם את הנאשמת), אזי בהחלט הרשעת חמשת הנאשמים מתוך מקבלי השוחד (הנאשמים 2-6, כשההליכים כנגד נאשם 7 עוכבו), בעבירת שוחד שהיא עבירה חמורה במיוחד, הוא בהחלט שיקול ראוי של התביעה.
אשר לטענת ב"כ המאשימה לפיה, מטרת הרשעת התאגיד הינה כי התאגיד יוקיע ויקיא מתוכו אורגן שעבר עבירה, אמנם, זו אכן אחת מהמטרות של הטלת אחריות פלילית על תאגידים, אך זו אינה המטרה המרכזית המטרה המרכזית הינה למנוע מראש ביצען של עבירות. עמד על כך כב' המשנה לנשיאה, השופט א' רובינשטיין בעניין מליסרון, בפסקה קיב' לפסק דינו:
מטרה עיקרית בהטלת אחריות מכוח תורת האורגנים היא הרתעת התאגיד ותאגידים דוגמתו, כדי שלהבא ימנעו את הישנות העבירה על-ידי יצירת מנגנוני פיקוח ובקרה שיהא ביכולתם למנוע מראש מצבים המובילים אל עבר העבירה הפלילית.".
חביב סגל, חברות, הבהירה את הבסיס הרעיוני לכך (שם, בעמ' 149):
"כאשר בוחרים בעלי המניות להתאגד בחברה, וכאשר אלה פועלים על מנת להגדיל את היקף פעילותה של החברה, הרי שאלה יוצרים מבנה ארגוני המועד להפרות משפטיות מסוימות, כאשר המבנה הארגוני מכביד על רשויות האכיפה, ומונע מהן את האפשרות לאכוף את נורמות הדין כראוי. אשר על כן, מוסיף שיקול נורמטיבי זה ומנחה כי אותם בעלי המניות, המקימים את הארגון ונהנים מפעילותו, יהיו נדרשים להבטיח את צייתנותו של זה להוראות החוק. עליהם להקים מנגנוני בקרה פנימיים, אשר יבטיחו את מניעתן של עבירות תאגיד, ואשר יבטיחו את קיומן של הוראות החוק על-ידי האורגנים הפועלים בתוך התאגיד.".