והוסיף חמדני, אחריות התאגיד (שם בעמ' 773):
"ההצדקה להטלת אחריות תאגידית הינה ההנחה, שהרחבת מעגל האחראים תגביר את ההרתעה בעלות זולה יותר מאשר הכבדת הסנקציה על המבצע הישיר. הטלת אחריות על התאגיד מסייעת בהשגת שתי מטרות: ראשית, מניעת ביצוען של עבירות על-ידי גורמים הפועלים מטעם התאגיד; שנית, הפנמת העלויות החברתיות של פעילות התאגיד.
מניעת עבירות. האחריות התאגידית חיונית למניעת עבירות בהתקיים שתי ההנחות הבאות: ראשית, הטלת אחריות אישית על המבצע הישיר גרידא לא תביא להרתעה מספקת; שנית, בידי התאגיד היכולת לנקוט אמצעים למניעת ביצוע העבירות בידי עובדיו.
משטר המושתת על אחריות אישית גרידא עלול להכשל בהשגת הרתעה מסיבות אחדות, שהמרכזית בהן הינה הקושי להביא להרשעת המבצע הישיר של העבירה....".
מדבריהם עולה כי לעניין ההרתעה, דווקא הרשעת התאגיד תקדם מטרה זו באופן הטוב ביותר.
בנוסף, שאלת התמריצים, אליה התייחס ב"כ הנאשמת, היא שאלה מורכבת, כאשר מדובר באורגנים המקבלים החלטות לאחר מעשה, כשמדובר באורגנים אחרים מאלו שביצעו את העבירה (ראו בהרחבה לשאלות אלו: Oded, Sharon, "Coughing up Executives or Rolling the Dice: Individual Accountability for Corporate Corruption," 35 Yale Law & Policy Review, 1 (2016): Available at:http://digitalcommons.law.yale.edu/ylpr/vol35/iss1/2). לעניין ניתוח התמריצים לשיתוף פעולה של חשודים או נאשמים ומורכבותם, ראו: דורון מנשה ולימור ריזה, "יש שהנידון מנדב ראיה, תמריצים ראייתיים לעידוד חשודים ותביעה לשתף פעולה", מחקרי משפט כ"ה 845 (התש"ע-2009). מקרה זה עצמו מהווה דוגמא למורכבות התמריצים, שכן, בדיון לפניי הבהיר ב"כ הנאשמת, כי הנאשמת שיתפה פעולה עם רשויות האכיפה לכל אורך הדרך. יתכן, כי אם מדובר במנהלים חדשים, הם ירצו להציל את שמה של החברה, דווקא על ידי "הסגרת" האורגן העבריין, תמורת חסינות לחברה או עונש מקל לגביה. על כן השאלה מה תעשה החברה אינה חד משמעית, ולא ניתן לגזור ממנה מדיניות משפטית.
נימוק שלישי לכך שאין לייחס חסינות זו לתאגיד נוגעת לכך שהאורגן כורת הסכם עד מדינה בכשרותו האישית, ולא בתפקידו כאורגן. המדינה טענה כי הסכם עד מדינה הוא לרעת התאגיד ועל כן מתקיים המבחן השלישי של תורת האורגנים, היינו אין לייחס את מעשי האורגן לתאגיד. איני סבורה כי יש מקום לבחון את הסכם החסינות בראי תורת האורגנים על מבחניה, שמטרתה ייחוס אחריות פלילית לתאגיד. עם זאת, מבחן זה בא להוציא מעשים שעשה האורגן בכשרותו האישית, כאדם פרטי מתחום הפעולות או ההתנהגויות שייוחסו לתאגיד. מבחינה זו המבחן רלבנטי. הסכם עד המדינה נעשה על ידי האורגנים כאנשים פרטיים, במטרה להימנע מסנקציות פליליות, שבעבירת השוחד, אם יורשעו, סביר שיסתיימו במאסר בפועל. הפעולה היא למענם הם, וכנגד החברה, ולכן גם מסיבה זו אין מקום לייחס את החסינות לחברה. עצם העובדה שהסכם זה נכרת כדי שהאורגן יעיד כנגד התאגיד יש בה כדי ללמד, שהוא נעשה ע"י העדים כאנשים פרטיים העומדים בסיכון להליך פלילי, הרשעה ואף שלילת חירותם, ולא כאורגנים. אין מחלוקת כי בשעת עריכת ההסכמים ומתן החסינות כבר לא היו אהרונסון, וייס והירש, אורגנים בחברות סימנס.