"אדם, הנחקר כך, יהיה חייב להשיב נכונה על כל השאלות, שיציג לו בשעת החקירה אותו קצין משטרה, או קצין מורשה אחר כנ"ל, חוץ משאלות שהתשובות עליהן יהיה בהן כדי להעמידו בסכנת אשמה פלילית".
זכות זו, שלא להשיב על שאלות בחקירה, מסויגת בסעיף 28(א) לחוק סדר דין פלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996, להלן: חוק המעצרים) כי יש חובה ליידע חשוד בזכותו לשתוק ושאם יבחר להשיב, כל מה שיאמר ישמש כנגדו (חקירה תחת אזהרה).
"לא יחליט הקצין הממונה על מעצרו של אדם, על המשך מעצרו או על שחרורו בערובה, ולא יקבע את סוג הערובה, גובהה ותנאיה, בלי שיתן תחילה לאותו אדם הזדמנות להשמיע את דברו, לאחר שהזהירו כי אינו חייב לומר דבר העלול להפלילו, כי כל דבר שיאמר עשוי לשמש ראיה נגדו וכן כי הימנעותו מלהשיב על שאלות עשויה לחזק את הראיות נגדו."
היינו, השתיקה מותרת, אך עלולה לשמש חיזוק ראייתי כנגד הנחקר.
בנוסף, סעיף 47 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן פקודת הראיות), שכותרתו "ראיות מפלילות", חל על ההליך בבית המשפט וקובע כך:
")א) אין אדם חייב למסור ראיה אם יש בה הודיה בעובדה שהיא יסוד מיסודותיה של עבירה שהוא מואשם בה או עשוי להיות מואשם בה.
(ב) ביקש אדם להימנע ממסירת ראיה מחמת שהיא עשויה להפלילו כאמור בסעיף קטן (א) ובית המשפט דחה את הבקשה והראיה נמסרה, לא תוגש הראיה נגד אותו אדם במשפט שבו הוא מואשם בשל העבירה שהעובדה המתגלית מן הראיה היא יסוד מיסודותיה, אלא אם הסכים לכך.
(ג) נאשם שבחר להעיד במשפטו כעד הסנגוריה, לא יחול עליו סעיף זה לגבי העבירה שהוא מואשם בה באותו משפט".
זכות השתיקה, מוקנית בסעיף 47 לפקודת הראיות לכאורה לנאשם בלבד, אולם, בית המשפט הרחיב זכות זו גם לחשוד בחקירה, שרשאי לשתוק ולא לאמר דבר (ראו, למשל רע"א 5381/91 חוגלה שיווק (1982) בע"מ נ' משה אריאל, מו(3) 378 (1992)).
סעיף 52 לפקודת הראיות מרחיב את תחולת החיסיון בצורה משמעותית על כל הליך גביית ראיות, לרבות הליכי חקירה במשטרה, שכן, לפיו:
"הוראות פרק זה יחולו הן על מסירת ראיות בפני בית משפט ובית דין, והן על מסירתן בפני רשות, גוף או אדם המוסמכים על פי דין לגבות ראיות; ובמקום שמדובר בפרק זה ב'בית משפט' – גם בית דין, גוף או אדם כאמור במשמע...".
זכות השתיקה במשפט, היינו, האפשרות של נאשם שלא להעיד במשפטו מעוגנת בסעיף 161 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ), הקובע: