בפסקה 24 למבוא נאמר כי זכות השתיקה מהווה חלק חשוב בחזקת החפות, וצריכה להנתן לחשודים ונאשמים כהגנה מפני הפללה עצמית. בפסקה 25 למבוא, נאמרים דברים דומים באשר לזכות מפני הפללה עצמית. סעיף 7 לדירקטיבה מסדיר את הכללים בעניין זה.
מרבית הנימוקים לעיל, יפים גם למשפט הישראלי, ואני סבורה כי יש בהם ממש. היינו, יש ספק האם להקנות זכויות אלו לתאגידים. מכל מקום, גם אם תתקבל הגישה כי יש להקנות זכויות אלו לתאגיד, אזי יש לדון בהיקף הזכות. אני סבורה כי הזכויות "חלשות" יותר שעה שמדובר בתאגיד. ברע"פ 1840/12 יהודה עוזר נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 2013, להלן: עניין עוזר), נדונה השאלה האם ניתן לקבוע כי תאגיד ביצע את המעשים המיוחסים לו ללא הרשעה. כב' השופט הנדל קבע שם שכענין של עיקרון אכן ניתן לא להרשיע תאגיד, אך המקרים בהם יהיה ראוי לעשות כן יהיה מצומצם מאלה בהם יהיה מקום שלא להרשיע אדם בפסקה 11 קובע כב' השופט נ' הנדל, כדלקמן:
"במסגרת החלטה זו ברצוני להדגיש את השוני בין שתי קבוצות אלו. ניתן להניח שמעגל המקרים בהם יהיה צודק ונכון לא להרשיע אנשים חרף אשמתם יהיה רחב יותר מהמעגל של חברות אשמות שלגביהן נכון לא להרשיע. הדבר נובע ולו מהשוני בין בשר ודם לבין חברה. בעוד הראשון בעל זכות בסיסית לחיים, חירות וכבוד, החברה בע"מ, עם כל חשיבותה בכלכלה המודרנית, אינה אלא יצור משפטי שקיים מכוח טבע הדין ולא מכוח דין הטבע. הנפקות נותנת את אותותיה למשל בשיקולי שיקום של אדם שחטא לעומת שיקולי שיקום של חברה שעברה עברה. נכון הוא כי מוכר המונח "שיקום חברה", אבל משמעותו רק מבליטה את השוני בינו לבין שיקום נאשם. ושוב יודגש כי ניתן גם ניתן להימנע מהרשעת תאגיד שנמצא אשם בפלילים. משהחליט המחוקק הישראלי, כמו מחוקקים אחרים, שניתן להפעיל את המנגנון של המשפט הפלילי כלפי תאגיד, רשאי האחרון ליהנות – כל עוד הדבר אפשרי והגיוני –מההקלות שחלות על כל נאשם. הדין אינו אוסר על אי הרשעת נאשם, כולל חברה, שנמצא אשם ....ברם, יש להבחין בין הענשה לבין האנשה גם בהחלטה מתי לא להרשיע. נדמה כי יש להחיל את כלל "אי ההרשעה" ביחס לחברה רק באותם מקרים בהם תוצאת ההרשעה אינה עומדת בפרופורציה ומידתיות לנזק שייגרם לחברה. יובהר, כי אם התוצאה של אי הרשעת נאשם (וכמובן הכוונה לבגיר) הינה בגדר חריג, תוצאה כזו כלפי חברה תחול בגדר חריג מצומצם יותר."