(הדגשה הוספה – מ' א' ג')
כב' השופטת ד' ברק ארז הוסיפה והדגישה הכי יש להבחין בין תאגיד לבן אנוש, כאשר הבחנה כזו נובעת מההסדר החוקי (עניין עוזר, שם בעמ' 13):
"אכן, כללי המשפט הפלילי חלים על תאגידים, אך השיקולים שעניינם שיקום והתחשבות בהיבטים אנושיים המצדיקים הימנעות מהרשעה הם בעלי משקל מיוחד כאשר הנאשם הוא בן אנוש. על כן, המקרים שבהם יהיה ראוי להימנע מהרשעת תאגיד שנמצא אשם בפלילים, ככל שיהיו כאלה, אמורים להיות נדירים וחריגים ביותר (כשם שגם בהקשרים אחרים יכולה להיות משמעות להבחנה בין יחידים לתאגידים בתחום המשפט הפלילי.".
אני סבורה כי אין מניעה עקרונית שתאגיד ייהנה מזכות השתיקה וכחלק ממנה, כפי שהובהר לעיל, מהזכות מפני הפללה עצמית. אולם, במקרה כזה יתעוררו שאלות רבות כמו מי בחברה יחליט על כך? האורגנים המכהנים באותה עת? ואם הם אלו שבתקופתם בוצעו העבירות, האם גם אז ניתן להם את זכות ההחלטה? אולי להשאיר החלטה זו בידי יועציה המשפטיים של החברה? (לשאלות אלו ושיקולים בעניין ראו: Andritsakis, Corporate Record-Keepers, שם). שאלות אלו אינן נדרשות במקרה שלפניי, שכן החברה אינה טוענת כעת לזכות השתיקה, אלא טוענת כי עצם העובדה שהאורגנים מסרו מסמכים, והעידו על מעשיהם, מהווה, כשלעצמה, פגיעה בזכותה להליך הוגן.
נראה כי זיהוי יתר בין התאגיד לאורגנים, כך שוויתור על זכות השתיקה של האורגן וזכותו להפללה עצמית, לא ימנו בגדר הראיות שניתן להגיש באישום כנגד החברה, תפגע יתר על המידה ביכולת להעמיד תאגידים לדין. כפי שציינה Neira Pena, Corporate Criminal Liability, שם, בעמ' 209:
"…this equalization overly hinders investigation and prosecution. And above all, it should not be forgotten that corporations and individuals have entirely different nature, among other things because corporations lack human dignity."
והצעתה היא (שם): "…to grant corporations just the rights which are in accordance with its special nature".
אני סבורה כי גם אם יש להקנות את זכות השתיקה והזכות מפני הפללה עצמית לתאגיד בנסיבות מסוימות, וכפי שציינתי, העניין מעלה שאלות לא פשוטות שאיני נדרשת להכריע בהם, הרי שאין להעניק אותן במלוא היקפן. יש להתחשב בכך שמדובר בתאגיד, בעיקר, במקרה כמו זה שלפניי בו האורגנים, בני האנוש, ויתרו על זכויותיהם שלהם כדי למסור הודעות. הרי בהחלט ייתכן מצב בו האורגן שביצע את העבירה, ומעשיו מיוחסים לחברה מודה, גם ללא הסכם עד מדינה, או מוסר מסמכים שהיו בידיו. במקרה כזה לטעמי, אין למנוע זאת ממנו כדי לאפשר לתאגיד לשמור על זכות השתיקה או על זכותו מפני הפללה עצמית. זאת בדומה לשותפים לדבר עבירה העומדים לדין יחדיו, שגם אז הודאתו של האחד משפיעה על זכויות חברו, אז מתעוררות שאלות אלו במלוא חומרתן וגם אז במקרים רבים מתירים את העדות עם סייגים מסוימים (ראו לעניין זה: זנדברג, זכויות נאשמים החל בפרק 8.2 העוסק בשאלת העד הנאשם, בהיבטים אלו ובעוד אחרים, שם, החל בעמ' 122). כך גם במקרה זה, בו אהרונסון וייס והירש מסרו עדות לאחר שקיבלו חסינות.