דוגמה למקרה שבו גברו עקרונות של צדק והליך הוגן על פני העיקרון של מיצוי הדין עם נאשם ניתן למצוא בפרשת יששכרוב. השופטת דורית ביניש ציינה שם ש"רוחם ועקרונותיהם של חוקי היסוד מקרינים על כל ענפי המשפט ומשפיעים על מושגי-יסוד ותפיסות-יסוד הנוהגים במסגרתם". בית המשפט עמד שם על כך שחוקי-היסוד בדבר זכויות האדם משפיעים על פרשנותה של חקיקה שהתקבלה בטרם חקיקתם. ניתן לומר, מכוח קל וחומר, כי השפעתו של חוק-יסוד אמורה להיות רבה אף יותר כאשר מדובר בחקיקה שהתקבלה אחריו, כמו חוק ההגנה מן הצדק."
לאור האמור לעיל יש לדון בשתי בקשות הנאשמת, האחת לפסול את הודעותיהם של האורגנים ומסמכים שמסרו מכוח כלל פסילת הראיות שהושגו באמצעים פסולים, והשנייה להעניק לה סעדים שמקורם בהגנה מן הצדק על בסיס אותם עקרונות. בשני המקרים יש לאזן, כאמור, בין זכויות הנאשמת להליך הוגן, ככל שאלה חלות על תאגיד, בין הצורך החברתי בשמירה על הוגנות ההליך, לבין מטרות ההליך הפלילי שבמרכזן העמדת עבריינים לדין.
עם זאת, כיון ששני נושאים אלו נדונים ככלל בנפרד, ופסקי הדין המרכזיים בסוגיות אלו שונים אלו מאלו, אדון תחילה בכלל הפסילה ולאחר מכן בהגנה מן הצדק שביטויה במקרה זה, לטענת הנאשמת, הינו באכיפה בררנית.
5.1 פסלות הודעותיהם ועדותם של האורגנים כנגד סימנס ישראל מכוח כלל פסילת הראיות שהושגו באמצעים פסולים
טענת הנאשמת הינה שככל שעומדות לה הזכויות כנאשמת בפלילים, ובעיקרה הזכות להליך הוגן, הרי שיש לפסול כל ראיה שהושגה באמצעות עדויות האורגנים כלפיה מלשמש כנגדה כראיה מכוח כלל פסילת הראיות שהושגו באמצעים פסולים, שתחילתם בהלכת יישכרוב. הנאשמת טוענת כי מתן חסינות לאורגנים כדי שיעידו כנגדה, הינה מעשה פסול, שכן אין מחד, לייחס את התנהגותם לנאשמת, ומכוח ייחוס זה לייחס לה ביצוע עבירות פליליות, ומנגד, לאפשר להם להעיד נגדה.
הכלל הפסיקתי בדבר פסלות ראיות שהושגו שלא כדין נקבע בהלכת יששכרוב. תחילה נקבע הכלל ולפיו: " הנחת המוצא בשאלת קבילותן של ראיות...ולפיה ראיה שהיא רלבנטית - קבילה במשפט" (דברי כב' השופטת ד' ביניש בפסקה 63 לפסק הדין, בעמ' 78). כלל זה מתחייב, לדברי בית המשפט מהצורך: "בחשיפת האמת העובדתית, הלחימה בעבריינות וכן ההגנה על שלום הציבור" (שם). עם זאת, בית המשפט הוסיף וקבע כי לבית המשפט שיקול דעת לפסול ראיה קבילה כאמור, בגדרי ההליך הפלילי: "אם נוכח שהראייה הושגה שלא כדין וקבלתה במשפט תיצור פגיעה מהותית בזכותו של הנאשם להליך הוגן" (שם), הוא כלל הפסילה. בהמשך, דן בית המשפט בשלושה נימוקים המקובלים בשיטות המשפט השונות לכלל הפסילה. הראשון, הגנה על זכויות הנחקר, החשוד או הנאשם, ובעיקרן הזכות להליך הוגן. נימוק זה מכונה גם הנימוק הפרוטקטיבי, ההגנתי; השני, חינוך רשויות אכיפת החוק, המשטרה והפרקליטות, המכונה גם הנימוק המניעתי, והשלישי שמירה על המערכת המשפטית וההליך השיפוטי ואמון הציבור בהם, שאכנה להלן: השיקול המערכתי. שיקול זה עומד בלבה של הדרישה להליך הוגן. בהלכת יישכרוב אומצו הנימוק המניעתי והמערכתי ונדחה הנימוק המניעתי של חינוך רשויות אכיפת החוק.