אשר לשיקולים שעל בית המשפט לקחת בחשבון בדיון בשאלה האם להחיל את כלל הפסילה במקרה נתון, עמד בית המשפט בעניין יששכרוב על השיקולים הבאים (שם, פיסקה 69 לפסק הדין): חשיפת האמת; המלחמה בעבריינות והשמירה על שלום הציבור, אופיה וחומרתה של אי החוקיות שהביאה לפסילת הראיה והנזק והתועלת החברתיים בפסילה (ובכלל זה מידת חיוניות או נחיצות הראיה להרשעה וחומרת העבירה).
לניתוח וביקורת של פסק הדין ראו, בין רבים: יובל מרין ורינת קיטאי-סנג'רו, "Collins, Miranda ויששכרוב – על הפער בין הרצוי לבין המצוי בהלכת יששכרוב" משפטים לו 429 (2007); בועז סנג'רו, "כלל פסילת הראיות שהושגו שלא כדין שנקבע בהלכת יששכרוב – בשורה או אכזבה?" משפט וצבא יט (2007); קרן שפירא-אטינגר ורון שפירא, "כלל הפסלות הישראלי בשולי הלכת יששכרוב", דין ודברים ג' 427 (2007); Binyamin Blum, "'Exclude Evidence, You Exclude Justice'? A Critical Evaluation of Israel's Exclusionary Rule After Issacharov", 16 SW J. Int`l L. 385 (2010)).
5.1.2. התפתחות הכלל בפסיקה לאחר הלכת יששכרוב
לאחר הלכת יששכרוב, נדונה השאלה של פסלות ראיות שהושגו שלא כדין במספר פסקי דין (ראו, למשל: ע"פ 1301/06 עזבון אלזם נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (2009, להלן: עניין אלזם); ע"פ 9956/05 שי נ' מדינת ישראל[פורסם בנבו] (2009); עניין פרחי; ע"פ 2869/09 זינאתי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (2011); ע"פ 5956/08 אל-עוקה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (2011, עניין אל עוקה); עניין שמש ורע"פ 10141/09 בן חיים נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (2012, להלן: עניין בן-חיים).
אמנם במקרה שלפניי אין טענה כי חקירת האורגנים הייתה שלא כדין, אולם טענת הנאשמת לפסלות עדותם, נובעת ממתן החסינות לאורגנים, המהווה, לטענת הנאשמת, מעשה בלתי ראוי של רשויות התביעה. כדי לבחון האם מתן החסינות היה נדרש בנסיבות העניין, יש להמתין לסיום ההליך, ועל כן לא ארחיב בניתוח פסקי הדין הנ"ל. אולם, המסר העולה מכולם הינו ריכוך הלכת יששכרוב ומוכנות להכיר בכלל הפסילה במקרים רבים יותר. בפסקי הדין הללו כולם הייתה נכונות להצהיר על מחויבות לשמירה על זכותם של חשודים ונאשמים להליך הוגן. בנוסף, הושמט שיקול חומרת העבירה כשיקול המביא לכך שלא תפסל ראיה מכוח כלל הפסילה (עניין פרחי ועניין אל-עוקה), וכן הושמט מבחן נחיצות הראייה (עניין אל-עוקה ועניין בן-חיים) לניתוח מפורט של פסקי הדין ראו: בועז סנג'רו, "כלל פסילת הראיות שהושגו באמצעים פסולים מתפתח, אך עדיין ללא נכונות לשלם מחיר חברתי (ולזכות אשם בעבירה חמורה שעודנו חי)", משפטים על אתר ד' 25 (תשע"ב). עם זאת, בעניין שמש נקבע, בדעת רוב, כי אין להחיל את כלל הפסילה בשלב החקירה, בהליך לפי סעיף 43 לפקודת המעצרים. בית המשפט שם חזר וקבע, בדעת רוב, כי הבסיס הרעיוני לכלל הפסילה מבוסס על השיקול המתקן והשיקול המערכתי, וקבע כי אין להביא בחשבון את "המודל המתקן" המייחס חשיבות לחינוך גורמי החקירה. היינו, הבחינה תהיה של נסיבות הענקת החסינות במבחן הוגנות ההליך.