בע"פ 5672/05 טגר בע"מ נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (2007), שנפסק לאחר עיגון ההגנה מן הצדק בחקיקה ניתח בית המשפט את ההגנה מן הצדק לפני חקיקת החוק ולאחריו, וציין כי נכונו "עלילות רבות" לפרשנות שתנתן לסעיף זה בפסיקה (שם בפסקה 111 לפסק הדין). בע"פ 371/06 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (2008) ציין כב' השופט ח' מלצר כי המבחנים שנקבעו בעניין בורוביץ יהוו נקודת מוצא, אך הדגיש כי המחוקק הורה בחקיקת הסעיף לכלול עקרונות של צדק והגינות בהליך הפלילי (ובלשונו, בפסקה 1 לפסק דינו):
"]ההגנה מן הצדק] בהחלט צפויה להתפתחויות נוספות בעתיד. אלה יביאו לכך שערכים של צדק והגינות משפטית ילוו – עתה במצוות המחוקק – את ניהול ההליך הפלילי (לרבות באשר להחלטה בדבר הגשת כתב אישום), כך שלא תיווצר סתירה מהותית (ולא רק כזו שהיא 'חריפה' ו'דוקרת את העין') בין העקרונות הנ"ל לבין הצורך בהעמדה לדין ובניהול המשפט."
עמד על כך גם כב' השופט נ' הנדל ברע"פ 1201/12 יוסף קטיעי נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 10 לפסק דינו (2014, להלן: עניין קטיעי):
"הכרעה בטענת הגנה מן הצדק נתונה לבית המשפט. ראייתו רחבה ומתבוננת על כל הנסיבות העוטפות את שלבי ההליך. אמת המידה היא סתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות בראי המשפט הפלילי". בהתאם לכך, הגנה מן הצדק לא מהווה כיום רק טענה מקדמית המאפשרת לבית המשפט לבטל את כתב האישום. השימוש בהגנה הפך לאלסטי וגמיש והוא עשוי לבוא לידי ביטוי בכל חלקי המשפט: לא רק בשלב המקדמי אלא גם בשלב הכרעת הדין; לא רק בשלב הכרעת הדין אלא אף בשלב גזר הדין."
היינו מבחן גמיש הבוחן את כלל נסיבות ההליך, ומאפשר את עיגון ההגנה בכל שלב משלביו.
דיון נרחב בטענת ההגנה מן הצדק בכלל, ואכיפה בררנית בפרט נערך בע"פ 7621/14 אהרון גוטסדינר נ' מדינת ישראל[פורסם בנבו] (להלן: עניין גוטסדינר, 1.3.2017). בעניין גוטסדינר, עמד כב' השופט נ' הנדל בהרחבה על גלגוליה של "ההגנה מן הצדק" מההגנה הפסיקתית דרך חקיקת סעיף 149 (10) לחסד"פ ולאחריו (פסקאות 41-46 לפסק דינו, וקבע (שם בפסקה 44):
"עם השנים, התרככה הדוקטרינה של הגנה מן הצדק והפכה – בנוסף להיותה אמצעי פיקוח על שיקול דעתן של רשויות התביעה על עצם הגשת כתב האישום – לכלי בידי בית המשפט המאפשר לאזן את ההליך עם ערכי הצדק וההגינות של המשפט הפלילי. ההגנה, באופייה החדש, מרחיבה את העדשה דרכה בוחן בית המשפט את מעשה העבירה ואת ההליך המשפטי, ומאפשרת לבית המשפט – אף במקרים בהם הוכחו כל יסודות העבירה – להביט אל עבר הרגע שלפני ביצוע העבירה ואף אל התנהלות ההליך הפלילי הנמצא בעתידו של מעשה העבירה. על פי אופייה החדש של הדוקטרינה, פעמים שעוצמתן של הנסיבות העוטפות את רגע מעשה העבירה הן כה משמעותיות, עד שיש להביאן בחשבון אף בשלב בחינת האשמה והכרעת הדין ולא רק כשיקול מקל בשלב גזירת העונש. בעוד שעל פי ליבת המשפט הפלילי, בחינת יסודות העבירה מתמקדת בסצנת העבירה בלבד – הגנה מן הצדק מאפשרת לבית המשפט להרחיב את גבולות מעשה העבירה ולבחון "מה לפניו ומה אחריו".