בנוגע לאכיפה בררנית נקבעו גורמים שיש להוכיח, הנכללים כולם, בשלב הראשון של הגנה מן הצדק – היינו – זיהוי הפגמים ועצמתם (ראו לענייין זה פסקה 45 לפסק דינו של כב' השופט נ' הנדל בעניין גוטסדינר). לצורך שלב זה, על הטוען אכיפה בררנית להראות כי ניתן להצביע על הבדלים באכיפה בתוך קבוצת השוויון עימה נמנה הנאשם; שנית, עליו להראות כי מדובר באכיפה בררנית, להבדיל מאכיפה חלקית לגיטימית, ולבסוף, עליו לעמוד על תשתית ראייתית לכאורית לטענת האכיפה הבררנית. במקרה זה התשתית הראייתית ברורה, שכן הטענה לאפליה בין האורגנים לתאגיד בעצם ההעמדה לדין. עם זאת, שאלה עובדתית אחרת והיא, האם אכן נדרשו הסכמי החסינות, שאלה זו ניתן יהיה לבחון רק בסיום ההליך (לעניין התשתית הראייתית ראו: מאמרה של פרופ' דפנה ברק-ארז: "אכיפה בררנית: מן הזכות לסעד", הסניגור 200, עמ' 14 (2013)). אפנה עתה לבחינת השאלה האם מדובר בקבוצת שוויון והאם מדובר באכיפה בררנית. לאחר מכן, אבחן את התנאי השני לבחינת ההגנה מן הצדק – מכלול נסיבות ההליך.
5.2.2.א. האם מדובר בקבוצת שוויון
במקרה שלפניי עולה השאלה האם מדובר בקבוצת שוויון, ולמעשה, האם הגנה זו של אכיפה בררנית, עומדת בכלל כאשר מדובר בתאגיד מזה ובאורגנים של אותו תאגיד מזה. כפי שראינו, על פי תורת האורגנים, מיוחסים מעשיו של האורגן לתאגיד, ובמקרה זה, על פי עובדות כתב האישום, מיוחסים מעשיהם של האורגנים לנאשמת. על כן אין מדובר באנשים שונים שביצעו את אותה עבירה באותן נסיבות, אלא בהתנהגות פלילית אחת, של האורגנים, המיוחסת לתאגיד. אולם, כעולה מהפסיקה שביקרה הסדרי טיעון במקרים כאלו, ועמדה על הצורך להעמיד לדין הן את האורגנים הן את התאגיד, ניתן לומר, כי על אף שמדובר בהתנהגות עבריינית אחת, כיון שזו מיוחסת לאישיות משפטית שונה (האורגן מזה והתאגיד מזה), הרי מדובר בקבוצת שוויון שכן, הן המנהלים שהופטרו מכוח חסינות, הן הנאשמת, החברה, נאשמים בביצוע אותה עבירה עצמה.
5.2.2.ב. האם מדובר באכיפה בררנית
הנאשמת טוענת כי מדובר באכיפה בררנית, שכן הנאשמת עצמה, סימנס ישראל, הועמדה לדין, בעוד האורגנים שלה, מנהלים בכירים שעבדו בחברה בעבר, קיבלו חסינות מהעמדה לדין. טענת המאשימה היא כי מדובר בהבחנה עניינית, שכן הסכם החסינות או הסכמי עד המדינה נחתמו עם האורגנים משיקולים חקירתיים, ובעיקרם העדר ראיות מספיקות לצורך הבאתם לדין של מקבלי השוחד.