אמנם בית המשפט בעניין בורוביץ קבע (שם, בעמ' 820, פסקה 32): "יש שהשאיפה להעמיד לדין את כל המעורבים איננה מעשית לנוכח נסיבותיו הקונקרטיות של האירוע". עם זאת, בית המשפט הוסיף וקבע כי: "הצורך לגייס עדי תביעה מקרב בעלי התפקידים הבכירים בחברות השונות..... אף צורך זה נראה לנו כשיקול לגיטימי.". ייתכן, כי כפי שטוענת המאשימה, מבלי להגיע להסדרי חסינות או הסכמי עד מדינה עם האורגנים, לא ניתן היה להביא לדין לא את מקבלי השוחד ולא את הנאשמת. היינו, טענת התביעה לפיה מתן חסינות לאורגנים נבעה מצרכי החקירה ומשיקולים של הצורך בהעמדה לדין של מקבלי השוחד, אם תוכח, תוכל להוות אכן שיקול ראוי שישלול טענה של אכיפה בררנית.
בעניין בורוביץ, עמד בית המשפט על השיקולים שיש על התביעה לקחת בחשבון בשקלה הבחנה בהעמדה לדין (שם, בעמ' 820, פסקה 32):
"רשאית התביעה – במקרים חריגים ועל יסוד קריטריונים מוגדרים, ברורים ושוויוניים – להסתפק בהאשמת חלק מן המעורבים. בגיבוש עמדתה לעניין זה מוטל על התביעה להביא בחשבון מכלול של שיקולים ולייחס להם משקל ראוי, ובהם מהות העבירה ונסיבות ביצועה; מספר מבצעי העבירה וחלקו (המוחלט והיחסי) של כל אחד מהם; מידת העניין הציבורי שיש, בנסיבות העניין, באכיפה מלאה לעומת היתרונות האפשריים שבהעמדתם לדין של חלק מן המבצעים כחיסכון במשאבים, ייעול ההליך והשגת הכרעה שיפוטית מהירה. סבירות החלטתה בכל מקרה שכזה נגזרת מקיום שיקולים ראויים התומכים בהחלטה ומקיום איזון ראוי בין שיקולים אלה לבין השיקולים הנגדיים.".
הבחינה היא האם נפל פגם בשיקול דעתה של התביעה בהעמדה לדין. בחינה זו תעשה על פי הכללים הרגילים לביקורת שיפוטית על שיקול הדעת המנהלי (ראו עניין בורוביץ, בעמ' 823). בהקשר זה יש להדגיש כי ביקורת זו היא מצומצמת מטיבה ומטבעה שכן רשויות האכיפה הינן רשויות מקצועיות במיוחד, ולאור ההלכות המורות על התערבות מצומצמת ביותר בשיקולי התביעה בהעמדה לדין. ראו לעניין זה דבריו של כב' השופט י' עמית בע"פ 5975/14 אברהים דרויש אגבריה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 31.12.2015), בפסקה 19 לפסק דינו:
"מן המפורסמות הוא, כי אין דרכו של בית משפט זה בשבתו כבג"ץ להתערב בשיקול דעת רשויות התביעה לגבי כריתת הסכמי עד מדינה, ולתביעה מרחב פעולה ניכר בנושאים אלה ... כוחו של כלל זה יפה גם מקום בו בית המשפט בוחן את הדברים בתקיפה עקיפה בשבתו כערכאה דיונית או כערכאת ערעור, כמו במקרה דנן. .... ובכלל, אני סבור כי עדיפה התוצאה "משלושה יוצא אחד" מאשר התוצאה לפיה אף אחד משלושת המעורבים לא היה נותן את הדין...."