עיקרי תשובתו של המשיב, נוגעים לטיבן של ההתקשרויות ולטיבן של ראיות:
ראשית, התקשרויות עסקיות בין קבלן מבצע לקבלני משנה, ובין קבלני משנה לקבלני משנה אחרים, הן לגיטימיות ונפוצות, ובוודאי כך בתחום עבודות הבינוי, העפר וכיו"ב. ההתקשרויות של החברות היזמיות או החברות שבשליטת תשובה עם חברת לטיף, כשזו שימשה למעשה כגורם מתווך והתקשרה עם חברת אמירה כקבלן משנה, הן לגיטימיות ואינן חריגות; שנית, כל התקשרות ועסקה תועדו, נרשמו בספרים ודווחו כדין, ללא ניסיון להסתירן; שלישית, לא-ברור מדוע פניות חוזרות לחייב כדי שישלם את חובו, נחשבות כאיומים וסחיטה; רביעית, מדברי תשובה בהודעותיו וביתר אמרותיו, לא עולה טענה ברורה לסחיטה מצד המשיבים; חמישית, אין כל קישור ראייתי בין המשיבים לבין מניח המטען (שנלכד, הואשם והורשע, ללא כל התייחסות למשיבים). לכך מסכימה גם המבקשת; שישית, בין ההודעות הקוליות שהועברו בין המשיב לבין תשובה, מצויות כאלו שבהן נשמע תשובה כשהוא מזמין את המשיב, ולמעשה מבקש ממנו, לעבוד בפרויקטים מאוחרים לאלו הכלולים באישום, דבר שאינו מתיישב כלל עם טענות התביעה לסחיטה; שביעית, התייחסות מעמיקה לדברי כלל העדים והנחקרים, לרבות חילופי מסרונים ואמרות בחקירה, מלמד על היעדר בסיס לאישום, שמקורו בבלבול מושגים, זמנים ופעולות עסקיות כשרות.
עיקרי הראיות לאישום 30, הסחיטה:
הערות פתיחה לעניין אמרות העדים:
- כידוע היטב, קשה לצפות מקורבנות של מעשי סחיטה להתלונן במשטרה, מחמת האימה שמטילים עליהם הסוחטים. אף במהלכה של חקירה, נפוצה התופעה של סירוב הקורבנות למסור הודעות מפלילות נגד הסוחטים, וכשמסכימים הקורבנות, אמרותיהם נמסרות באופן מהוסס וחלקי. גם בענייננו בולטת תופעה זו, ואדגים מתוך הודעותיו של תשובה. בהודעתו מיום 20.04.23 [נספח 23] אומר תשובה ש"ידעתי שויקי ולטיף הם עבריינים" אך מיד מבקש מהחוקר "למחוק את העניין שהם עבריינים, כי הוא לא רוצה ש[הם] יראו" [שם, ע' 7] ומסרב לעימות עם מי מהמשיבים באמרו "מה פתאום? נראה לך שאני רוצה שיקרה משהו לבת שלי, חס וחלילה לילדים שלי?" [שם, ע' 12]; בהודעתו מיום 27.02.25 [נספח 22] מצוינת תגובתו הפיזית של תשובה שנראה נסער ומפוחד [שם, ש' 70-71]; בהודעתו מיום 26.03.25 [נספח 20] עונה תשובה לשאלות החוקר ואומר ש"אם הייתי נכנס לוויכוח עם לטיף וויקי עטיה באותו זמן, המטען ששמו לי שנה אחרי זה היה מגיע שבוע אחרי זה" ואז פונה תשובה לחוקר ואומר לו "אתה כותב את הדברים ושם לי מטרה על הראש" [שם, ש' 44-45]. כיון שכך, התפתחויות בגרסאותיו של תשובה אינן גורעות מתוקפן, בוודאי באספקלריה של ראיות לכאורה;
- כידוע היטב, לצורך בחינת קיומן של ראיות לכאורה בשלב המעצר עד תום ההליכים על בית המשפט לשאול האם יש בראיות הגולמיות שלפניו פוטנציאל הוכחתי המספיק כדי לבסס סיכוי סביר להרשעה. כאשר מדובר באמרות של נאשמים במשותף, מלמד ניסיון החיים השיפוטי כי רב הסיכוי שכל נאשם יעיד במשפט להגנתו, וכך תוכל התביעה לחקרו בחקירה נגדית כעד נגד עמיתיו, ואף לעשות שימוש באמרות החוץ שלו נגד עמיתיו (בהתקיים התנאים הקבועים בסעיף 10א לפקודת הראיות). הנחה זו מאפשרת ברגיל להסתמך גם על אמרות החוץ של נאשם במשותף כראיה לכאורה [בש"פ 1572/05 זוארץ נ' מ"י (10.4.2005)]. אלא, שבמקרה דנן כלל לא בטוח כי הנאשמים במשותף יחד עם המשיב יבחרו להעיד בבית המשפט, והתביעה עצמה הודיעה כי מחזיקה היא בהנחה שאיש מהנאשמים לא יעיד [פרוט', ע' 47]. כיון שכך, לא אסמוך החלטה זו על אמרות החוץ של נאשמים אחרים [בש"פ 5759/16 מיליאבסקי נ' מ"י (18.08.16), פסקה 8; בש"פ 6718/14 סויסה נ' מ"י (31.12.14), פסקה 14];
עוד אציין, שהתייחסתי לראיות העיקריות, הנחוצות להחלטה, וכך גם לעניין טיעוני הצדדים.