התביעה מבהירה כי לא הייתה בפיה כל טענה כלפי הנאשם 1, לו הסתפק בהותרתו של מכתב האשראי כבלתי אופרטיבי מבלי לשלוח ידו בטובין. לצורך נטילת הטובין מבלי לשלם תמורתם, היה זקוק הנאשם 1 לשטר מטען מקורי או לתעודת שער. התביעה טוענת כי מטעם זה בלבד כלל מכתב האשראי תנאי שעלֿֿפיו שטר המטען צריך להיות ערוך לפקודת קונטל ולא לפקודת הבנק, ועוד נקבע, כי על הספק לשלוח סט דוקומנטים מקורי אל חברת טרנסדור. באופן זה היה הנאשם 1 יכול לשחרר את הסחורה, מבלי להסיר את ההסתייגויות ומבלי לשלם תמורתה.
כזכור, טוענת התביעה כי קונטל היא חברת קש שהייתה חלק ממזימת המרמה, ובאמצעותה שחרר הנאשם 1 את הטובין בעצמו, מבלי שחיים בוכריס היה מעורב בכך. מעדותה של הגב' תלמה רמון מבנק לאומי עולה, כי מי שנתן הוראות לבנק בנוגע למכתב האשראי היה הנאשם 1, והכחשתו את הדבר, שהופרכה, מחזקת את ראיות התביעה.
במטרה ללמוד על שיטות המרמה של הנאשם 1, הביאה התביעה עדים שנתקלו במעשים דומים, כדוגמת אלון גרנות ואלחנן טננבוים, אשר נחשפו למעשים מסוג זה של הנאשם 1.
ככל שמדובר בעדותו של אלחנן טננבוים, התביעה מפנה לקובץ המסמכים, ת/224, אשר ממנו ניתן ללמוד כי הנאשם 1 היה מעורב ב"תרגילי עוקץ" שנועדו להזמנת טובין מספקים מחו"ל, בלא כוונה לשלם עבורם.
חיזוק נוסף לראיות התביעה, בנוגע לכוונתו של הנאשם 1 לשחרר את הטובין מבלי לשלם עבורם, מוצאת התביעה בדברים שנאמרו על-ידי הנאשם 2, יהושע שלוש, בשיחתו המוקלטת עם הנאשם 3. בשיחה זו נשמע הנאשם 2 כשהוא מספר לנאשם 3 כי העביר את הסחורה למחסן ביקום, אך הנאשם 1 לא הזדרז להוציא את הטובין מהמקום, והעניין התגלה לשלטונות.
עוד אמר הנאשם 2, כי: "אסור לעשות עבודה עם אורי", שכן הוא: "רק השאיר עקבות". כמו כן, מסיקה התביעה מדבריו של הנאשם 2, כי אמר לנאשם 1: "להעיף את הסחורה ולא לשחק" , כי מדובר בשותפים לדבר עבירה, אשר ידעו כי עסקינן בסחורה גנובה.
את ה"דבר" אותו קיבלו הנאשמים במרמה, רואה התביעה בשטר המטען והטובין, אותם שלח הספק לישראל. המדובר בחמש מכולות שנשלחו לישראל, שאת הראשונה בהן שחרר עמיל המכס מנטפילד באמצעות שטר מטען מקורי, ואילו ארבע האחרות שוחררו באמצעות עמיל המכס יוסף בשי, תוך שימוש בתעודות שער מזויפות. לכל חמש המכולות צורפו רשימוני יבוא כוזבים וחשבונות ספק מזויפים.
התביעה מוסיפה וטוענת, כי היות שהנאשם 1 הוציא את תכולת המכולות במרמה, מבלי ששילם אף לא שקל אחד בעבורה, היה ביכולתו למכור את הטובין במחיר נמוך ממחיר הרכישה. בעוד שמחיר הרכישה של צג מחשב אחד עמד על 191$, מבלי להוסיף לכך הוצאות הובלה מהונג קונג לישראל, הוצאות ביטוח, עמילות מכס ומימון, הרי שהמסכים נמכרו ללקוחות בישראל תמורת 630 ₪ בלבד בתוספת מע"מ. על פי שער הדולר באותה תקופה, המחיר ליחידה היה שווה ערך ל-157$, היינו 18% פחות ממחיר הקניה, בעוד שהעלות המינימאלית ליחידה היתה 824 ₪, כאשר על-פי חשבונית שהוציאה חברת מריג, המחיר ליחידה הוא 1,218 ₪.