במכתב האשראי, ת/374, מופיע תנאי בסיסי ולפיו שטר המטען יהיה ערוך לפקודת מ.ר.ל.ד. ואילו הגורם המיודע בשטר המטען תהא חברת שלוס. כאמור, גורסת התביעה, כי שתי החברות הללו הינן חברות קש חסרות בעלים בעלי זיקה וללא עסקים, כתובת ונכסים. התביעה מוסיפה וטוענת, כי גם במקרה זה, כמו באירוע נשוא האישום הראשון, נוסח מכתב האשראי במטרה להכשיל את הספק ולהביא לכך, שהדוקומנטים שיציג לא יתאימו לדרישות מכתב האשראי, דבר שיאפשר את נטילת הסחורה מבלי לשלם עבורה. כראיה לטענה זו, התביעה מציגה את עדותו של אהרן קלדרון, לפיה הסכים לפתוח מכתב אשראי ולהיות מחויב בסכום המופיע בו, רק לאחר שהובטח לו, כי יופיעו הסתייגויות, אשר יוסרו רק לאחר שהוא יקבל את כספו. לטענת התביעה, באישום הראשון נפתח מכתב האשראי למימון יבוא מטעם פושט רגל בדמות חיים בוכריס, ואילו באישום זה נעשה הדבר לטובת הנאשם 4 וחברת OPCI השייכת לו, מבלי שהעמיד כל ביטחונות. טענתו של הנאשם 1, לפיה חברת מ.ר.ל.ד. שימשה כנאמן על מנת להבטיח פירעון החוב בגין מכתב האשראי, הינה מופרכת ולדעת התביעה היא נסתרה בעדויות קלדרון ואבי קלמרו. כל הראיות שהציגה התביעה מובילות למסקנה אחת ויחידה - כי תכליתו היחידה של השימוש בשם מ.ר.ל.ד. הייתה להונות את הספק.
אשר לתנאים המכשילים שנקבעו במכתב האשראי, התביעה טוענת, כי המועדים המופיעים בו בעייתיים, וגם בהנחה שמדובר בשילוח אווירי, עדיין הוצג לספק "לוח זמנים קשה, אם לא בלתי אפשרי". מכשלה נוספת, המביאה להסתייגויות, היא אי-התאמה בשמות הצדדים בדוקומנטים השונים - למשל אי-התאמה של הנשגר עלֿֿפי שטר המטען, שהופיע בשלוש צורות שונות. אין מחלוקת על כך ששטר המטען, כפי שהיה ערוך, אינו עונה על דרישות מכתב האשראי, ואי-התאמה זו גורמת הסתייגות המאפשרת לבנק שלא לכבד את מכתב האשראי, וכך התאפשר לנאשמים שלא לשלם בעבור הטובין.
לאור העובדה שמדובר בשילוח אווירי, ומאחר שהספק היה צריך להציג את הדוקומנטים בחלוף 15 ימים ממועד השיגור, שוחררו הטובין והוצאו מהמכס, עוד טרם הצגת הדוקומנטים וטרם שעלה חשד בלבו של הספק, כי הוא רומה. לאחר שחרור הטובין הודיע הבנק הפותח לבנק המודיע על סירוב לקבל את הדוקומנטים ועל סירוב להסיר את ההסתייגויות.
על מנת להסביר את העובדה, כי הטובין שוחררו מבלי ששולמה תמורתם, בהתאם למכתב האשראי, טען הנאשם 1, כי הנאשם 4 מסר לו, כי שילם לספק מחוץ למכתב האשראי ושחרר את הטובין בעצמו. התביעה טוענת כי מדובר בגרסה כבושה ובדויה שאין לה כל שחר, ויש לדחותה, כפי שראוי לדחות גרסה דומה שהעלה הנאשם 1 בנוגע לאישום הראשון. לעומת זאת, נאשם 4 טען כי רכש את הטובין בישראל מחברת שלוס כנגד תשלום וחשבונית שהוצאה כדין. התביעה גורסת כי גם טענה זו כוזבת, כיוון שחשבונית חברת שלוס היא חשבונית פיקטיבית ובכל מקרה סכום החשבונית נמוך מעלות הסחורה. התביעה טוענת, כי הנאשם 4 ידע, בהכרח, כי מדובר בחשבונית פיקטיבית, בגין סחורה שהתקבלה במרמה ולא נרכשה כדין. זאת ועוד, לטענת התביעה חברת OPCI לא שילמה אפילו את סכום החשבונית המופחתת, שכן שיקים שנמסרו לפקודת שלוס לא הוצגו לפירעון כלל, ואם היו שיקים שהוצגו לפירעון הרי שהופקדו סכומים נגדיים המבטלים את התשלום. לעומת זאת, ישנן ראיות לכך שחברת OPCI העבירה לחשבון נופר דינמי של הנאשם 1 סכום של 150,000 ₪, דבר שאישר אבי קלמרו. העובדה, כי הנאשם 4 הסתיר את מעורבותו של הנאשם 1 במסגרת המשפט האזרחי מלמדת, כי נאשם זה היה שותפו לדבר עבירה.