אשר לטענה, כי נעשה שימוש בחברות קש, הנאשם 1 טוען כי החברות שלוס ומ.ר.ל.ד. אינן חברות קש ואף לא הוכח, כי הן היו בשליטתו של הנאשם 1.
בהתייחס לניסוח התנאים המסחריים באשראי הדוקומנטרי, טוען הנאשם 1, כי אלה נבעו מדרישות הלקוח, ובמקרה דנן מזמין הסחורה, אבי קלמרו, אשר נדרש לעמוד בתנאי המכרז של חברת בזק, שעבורה הוזמנה הסחורה. הוא זה שהציב את כל התנאים בעניין מועדי ההספקה ואופן משלוח הסחורה הנדונה. מאחר שעמידה בתנאי המכרז היתה תנאי בל יעבור, הבהיר אבי קלמרו לנאשם 1 את החשיבות הרבה בכך שמכתב האשראי יבטיח, כי הספק יעמוד בכל התנאים המסחריים, כנדרש.
אשר לטענה בדבר השתלת טעויות איות וטעויות בשמות, במטרה להכשיל את פירעון מכתב האשראי, הנאשם 1 טוען כי אין כל הכרח שהשמות במסמכים השונים יהיו זהים, ואין כל סיבה שהספק יתבלבל בין השמות. עליו לפעול לרשום בכל מסמך ומסמך את השם שהתבקש מצד המזמין. מכל מקום, חזקה על הספק, כי קרא את כל התנאים אשר הופיעו במכתב האשראי הדוקומנטרי, ת/374, ואישר את תוכנם. כמו כן, במקרה דנן הוכח, כי טרם פתיחת האשראי הדוקומנטרי קיבל הספק מסמך אישור הזמנה וכן טיוטה של מכתב האשראי.
לגבי טענת התביעה, כי הנאשם התנגד להסרת ההסתייגויות חרף שחרור הסחורה, הנאשם 1 משיב כי לא הייתה לו סמכות כזו, אלא הוא פעל על תקן של יועץ לקלדרון, והלה אמור לקבל החלטה עצמאית שאותה הוא מעביר לבנק. אכן, במקרה דנן, ייעץ הנאשם 1 לקלדרון שלא להסיר את ההסתייגויות שכן המזמין קלמרו לא שילם ואינו מתכוון לשלם את עלות הסחורה לקלדרון, במסגרת מכתב האשראי. קלמרו היה זה ששחרר את הסחורה, זו נמכרה לחברת בזק, והנאשם 1 רק סיפק שרותי שחרור פרוצדורליים ואת מימון עלויות השחרור.
לסיכום, נטען, כי הנאשם 1 לא היה מעורב בפעולות מרמה והונאה כלשהן במטרה לאפשר את גניבת הסחורה ללא תשלום.
אשר לטענות בדבר נטילת הסחורה מבלי לשלם עבורה, נטען על-ידי הנאשם 1, כי אין להן כל אחיזה במציאות או בהיגיון. לאחר שהנאשם 4 מסר לנאשם 1, כי הגיע לסיכום עם הספק מחוץ למסגרת האשראי, טיפל הנאשם 1 בפתרון מימוני חלופי ובמימון עלויות השחרור. במסגרת זו תיווך הנאשם 1 בין המזמין לבין חברות שילוח, עמילי מכס וחברות משחררות שהיו עמו בקשרי עבודה, ובכך אין כל פסול. בתחילה העסקה נמסרו לנאשם 1 המחאות לביטחון, במסגרת הליכי המימון, ואלה בוטלו ובכל מקרה לא נפדו, למעט סכום ששימש לתשלום עלויות ועמלות לגורמים שונים שסיפקו שירותים לאבי קלמרו. בשל קשייו הכלכליים של קלמרו והחשש, כי יוטל עיקול על הסחורה טרם שחרורה, הציע הנאשם 1 לתווך בינו לבין חברה שתיתן שרותי שחרור ותוצג כיבואן, במקום חברת OPCI השייכת לאבי קלמרו. החברה שנבחרה הייתה שלוס, קלמרו הביע הסכמתו לכך, ועל כן נרשמה חברת שלוס כמיודעת במסמך ההובלה, כדי שתוכל לבצע את שחרור הסחורה. הדבר נעשה באישורו ובהסכמתו של אלחנן טננבוים שהיה בעלים של חברת שלוס, שכן הוא היה אמור לזכות בעמלה כספית. עדותו של קלמרו בהקשר זה, לפיה לא פגש מעולם את אלחנן טננבוים, הנה גרסה כבושה ונטולת משקל וכל מטרתה להטיל את האחריות על הנאשם 1.