בית המשפט העליון התייחס לסוגיה זו בערעור פלילי 388/08 בלפר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, [פורסם בנבו], ניתן ביום 15.9.08):
"פעמים רבות עמד בית-משפט זה על ההבחנה שבין מסייע לבין מבצע בצוותא לעניין הוראות חוק העונשין הנ"ל. על-פי ההלכה הפסוקה, אשר יצקה תוכן להגדרות אלה, מסייע אינו בבחינת מבצע בצוותא אשר ממלא תפקיד עזר בביצוע העבירה ולמעשה ומאפשר למבצע אחר לשכלל את מעשה העבירה, אלא הוא מצוי מחוץ למסגרת המבצעים העיקריים של העבירה, והסיוע שאותו הוא מעניק למבצעים הינו 'חיצוני' לביצוע העבירה. כך, המסייע אינו נוטל חלק בביצועה של העבירה והסיוע מתבטא ביצירת התנאים לביצוע העבירה על-ידי המבצע או המבצעים העיקריים... להבדיל מהמסייע, המבצעים בצוותא משמשים יחד, כמעין גוף אחד, לביצועה של העבירה, כאשר אחריותו של כל אחד מהם לביצוע העבירה היא אחריות ישירה ותרומתו של כל אחד מהם היא פנימית לעבירה עצמה... לעניין האחריות לביצוע בצוותא, על-פי הוראת סעיף 29 (ב) לחוק העונשין תתכן 'חלוקת עבודה' בין המבצעים בצוותא, באופן שהם יפעלו במקומות שונים ובזמנים שונים, ומבלי שכל אחד מהם מיצה את העבירה, ובלבד שחלקו של כל אחד מביניהם הינו מהותי להגשמת התוכנית המשותפת... לעומת 'המבצע בצוותא', 'המסייע' הוא שותף משני לביצוע העבירה. תרומתו מתבטאת ביצירת התנאים לביצוע העבירה על-ידי המבצע או המבצעים העיקריים כאשר להבדיל מן המבצע בצוותא, תרומה זו הינה חיצונית לעבירה. המסייע אינו היוזם, המחליט או השולט על ביצוע העבירה, אלא המבצע של מעשים נפרדים מן העבירה עצמה, המכשירים את הקרקע לביצוע העבירה, מאפשרים את ביצועה על-ידי המבצע, מקבלים עליו או מאבטחים אותו...".
יסודות העבירה של קבלת דבר במרמה
- אחת העבירות העיקריות המיוחסות לנאשמים היא קבלת דבר במרמה. עבירה זו קבועה בסעיף 415 לחוק העונשין, שזה לשונו:
"המקבל דבר במרמה, דינו - מאסר שלוש שנים, ואם נעברה העבירה בנסיבות מחמירות דינו - מאסר חמש שנים".
בסעיף 414 מוגדר המונח "דבר" כ"מקרקעין, מיטלטלין, זכות וטובת הנאה" ואילו המונח "מרמה" פירושו: "טענת עובדה בעניין שבעבר, בהווה או בעתיד, הנטענת בכתב, בעל פה או בהתנהגות, ואשר הטוען אותה יודע שאינה אמת או שאינו מאמין שהיא אמת". המילה "לרמות" מוגדרת בסעיף 414 כך "להביא אדם במרמה לידי מעשה או מחדל".
עבירה זו הינה עבירה תוצאתית, והיא מצריכה קיומו של קשר סיבתי בין המרמה לבין קבלת הדבר, להבדיל מעבירת הגניבה שהינה עבירה התנהגותית. היסוד העובדתי שבעבירה כולל הצגת טענה כוזבת היינו, העלמת עובדה שהיה מקום להציגה, וקבלת "הדבר" מכוח אותה טענה. כאמור, יש להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין מעשה המרמה לבין הקבלה. "קבלת הדבר" עשויה להיות קבלה פיזית של חפץ מיטלטל או זכייה בדבר שאינו מוחשי. "הדבר" עצמו עשוי להיות מקרקעין, מיטלטלין, זכות וטובת הנאה, כאשר למונח "טובת הנאה" ניתנה משמעות רחבה ביותר, לרבות קבלת אישור שהוא תנאי להגשת חשבון לתשלום (ראו למשל: ערעור פלילי 115/77 לב נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 505).