העדר תגובה לכתב האישום ושתיקת נאשם בחקירה
- סעיף 152(ב) לחסד"פ קובע לאמור:
"הימנעות הנאשם להשיב לאישום או לשאלות ביתֿֿהמשפט כאמור בסעיף קטן (א) עשויה לשמש חיזוק למשקל הראיות של התביעה; ביתֿֿהמשפט יסביר לנאשם את תוצאות הימנעותו".
כפי שמציין המלומד יעקב קדמי בספרו על סדר הדין בפלילים 1367 (חלק שני א', מהדורה מעודכנת, תשס"ט-2009):
"הנאשם 'רשאי' אמנם לשתוק ולא להשיב כלל לאישום... ברם, לשתיקתו בשלב זה ניתן לייחס משקל ראייתי לחובתו, והיא עשויה לשמש 'חיזוק' למשקלן הראייתי של ראיות התביעה... אין המדובר 'בחיזוק' לראיות התביעה המספיקות שלעצמן לבסס הרשעה... אלא - 'בחיזוק' המצטבר לראיות התביעה, ומכריע את הכף לחובת הנאשם במקום שראיות התביעה ללא 'חיזוק' אינן מספיקות לכך".
השאלה המתעוררת היא, האם יש לייחס להימנעות נאשם מלהשיב לאישום משמעות כלשהי לחובתו, בנסיבותיו של תיק זה. שאלה אחרת נוגעת לשתיקתם, החלקית או המלאה, של הנאשמים במהלך החקירה בפני חוקרי המכס או בפני אנשי משטרת ישראל.
הלכה היא כי שתיקתו של חשוד במהלך חקירתו, אף שהיא בגדר זכות יסוד, עשויה לשמש חיזוק לראיות התביעה נגדו. הלכה זו מעוגנת בסעיף 28(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996.
יש לציין, כי בנסיבות בהן נאשם מחליט למסור מעל דוכן העדים את גרסתו לאירועים נשוא כתב-האישום, לאחר ששתק בשלב החקירה, עשויה שתיקתו לפגוע במהימנות עדותו. ראו ערעור פלילי 230/84 חג'בי נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(1) 785, 789:
"המערער שתק לאורך כל הדרך וסירב להגיב תגובה כלשהי ולתת הסבר כלשהו לכל האירועים ולכל החומר שהציגו לפניו חוקריו במשטרה. גם בביתֿֿהמשפט לא העלה גרסה כלשהי עד לסיום פרשת ראיות התביעה. אכן, זכות השתיקה עומדת לנאשם. אולם מששתק במקום שנתבקש הסבר, אין שתיקתו זו עולה בקנה אחד עם ציפיותיו שיאמינו לו, כאשר יעלה את גרסתו לראשונה בשלב של עדויות ההגנה. כאשר נאשם טוען לחפות מוחלטת, והוא מעומת על-ידי חוקריו במשטרה עם חומר המעיד על מעורבותו בפשע, כיצד יצפה שיאמינו לו, אם נמנע מלפקוח עיני חוקריו כשמטיחים הם בפניו את העובדות, הידועות להם מפי שותפו לעבירה והמסבכות אותו בכל אותן עבירות עצמן. בנסיבות כאלה יש בשתיקתו כדי להוות חיזוק מה לעדויות התביעה."
יודגש, כי בנסיבות מסוימות, כאשר מוטחת בפני החשוד עובדה המצריכה הכחשה מידית והוא בוחר לשמור על זכות השתיקה, עשויה שתיקתו להוות התנהגות מסבכת בעלת כוח ראייתי עצמאי, ואף לשמש ראיית סיוע. ואולם, במידה שהחשוד מספק הסבר סביר לשתיקתו בשלב החקירה, שתיקה זו עשויה לאבד את כוחה כראייה לחובתו (קדמי על הראיות חלק שני, מהדורה משולבת ומעודכנת, 2003, עמ' 714-715). בכך אין כדי לפגוע כהוא זה בזכותו של החשוד לשתוק בחקירתו, כפי שנקבע ברשות ערעור פלילי 3445/01 אלמליח נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 865: