א) כתב האישום הוגש מבלי שניתנה לנאשם 5 הזדמנות נאותה להתייחס לטענות שהועלו נגדו בכתב האישום.
ב) התביעה סירבה להצעת הנאשם 5 לחזור ולחקור אותו, לאחר שכתב האישום כבר הוגש, כאשר במסגרת חקירה זו היה מוכן הנאשם להתייחס לכל הטענות שבכתב האישום.
ג) בקשת התביעה לזכות את הנאשם 4, אבי קלמרו, מהאשמות שיוחסו לו במסגרת האישום השמיני, הינה בגדר אכיפה בררנית כלפי הנאשם 5. התביעה הסתירה את כוונתה לבקש את זיכויו של הנאשם 4 במהלך המשפט, דבר שעומד בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית.
אשר לנושא הראשון, טען עו"ד דגן כי, הנאשם 5 נחקר ארבע פעמים, לפני הגשת כתב האישום נגדו, ואף טענה מטענות התביעה לא הוצגה לו במהלך החקירה. בסיומה של החקירה לא הועלה שמו כחשוד בביצוע עבירה כלשהי, והוא שוחרר ללא כל ערבות או הגבלות כלשהן. בהמשך, ביקשה הפרקליטות השלמת החקירה. הנאשם 5 נחקר ביום 28.11.02 שלא באזהרה, מבלי שנאמר לו כי הוא חשוד בביצוע עבירה כלשהי, בניגוד להתנהלות עם יתר הנאשמים. העובדה שהוגש נגדו כתב אישום, לאחר השתלשלות עניינים זו, היא בבחינת התנהגות שערורייתית מצדה של התביעה ואינה מתיישבת עם חובתה לנסות ולרדת לחקר האמת. על פי הנחיות פרקליטות המדינה, על תובע לבחון את כלל הראיות, כולל את גרסת הנאשם, בטרם יחליט אם להגיש כתב אישום. במקרה דנן, לא נבחנה גרסת הנאשם לפני הגשת כתב האישום, מכיוון שהלה לא נחקר על הטענות המופנות כלפיו בכתב האישום. בכך נפגעה זכותו להליך הוגן, והוא לא קיבל הזדמנות נאותה לטעון את טענותיו נגד הגשת כתב האישום. בהתנהלותה בפרשה, שללה הפרקליטות מהנאשם 5, במודע, את זכותו לטעון כנגד הכללתו בכתב האישום, מפני שלא הייתה מעוניינת לשמוע או לבדוק את גרסתו של הנאשם, בתגובה לנטען נגדו בכתב האישום.
כאמור לעיל, התביעה גם התנגדה לבקשתו של הנאשם 5 למסור את גרסתו במסגרת השלמת חקירה, לאחר הגשת כתב האישום. משכשלה התביעה להציג את טענותיה בפני הנאשם, טרם הגשת כתב האישום, היה עליה לנסות ולרפא את הפגם בדרך של חקירה נוספת כדי לקבל את גרסתו של הנאשם בצורה סדורה ומפורטת. מאחר שהתביעה סירבה לבקשה זו, יש גם בכך משום הצדקה להחיל את עקרון ההגנה מן הצדק, ולבטל את האישומים נגד הנאשם.
טענה נוספת שהייתה בפי עו"ד דגן היא שבקשת התביעה לזכות את הנאשם 4, אברהם קלמרו, זיכוי מלא מהעבירות שיוחסו לו במסגרת האישום השמיני, היא בגדר אכיפה בררנית, שלא כדין. לעניין זה טען עו"ד דגן כי המצב הראייתי של הנאשם 5 אינו שונה לרעה מן המצב הראייתי בכל הנוגע לנאשם 4. התביעה נימקה את בקשתה בכך שמלכתחילה יוחסה לנאשם זה השתתפות בקשירת הקשר, אך טענה זו אינה נכונה כיוון שבכתב האישום יוחסו לו פעילויות שונות, מלבד קשירת קשר. התביעה הציגה מצג שווא בנוגע למעמדו במסגרת האישום השמיני והסתירה את כוונתה לבקש את זיכויו במהלך המשפט. עו"ד דגן רואה בכך ניצול לרעה של הליכי בית המשפט והתנהגות העומדת בסתירה מהותית לעקרונות של צדק ושל הגינות משפטית.