עוד נטען בכתב האישום, כי הנאשמים עשו שימוש ברשימונים כחשבוניות תשומה וקיזזו את תשלום המערעור מיסים על פיהם כמס תשומות, חרף העובדה שמדובר ברשימונים כוזבים. בכך ניכו הנאשמים תשומות, שלא כדין, מבלי שיש לגבי הניכוי מסמך. כמו כן, העלימו הנאשמים את העסקאות וההכנסות ממכירת הטובין ולא דיווחו עליהם כנדרש, מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס.
הואיל והמעשים האמורים זיכו את ICT בהחזרים מרשויות מע"מ, ועל מנת שלא לעורר תשומת לב רשויות החוק לפעילותם הפלילית של הנאשמים באמצעות ICT, הנפיקו הנאשמים שתי חשבוניות של ICT, האחת ע"ס 2,953,604.16 ₪ והשנייה ע"ס 338,130 ₪, שתיהן מיום 15.11.99. את החשבוניות הללו קיזזה כתשומות, שלא כדין, חברת סווילה מסחר בע"מ. נטען בכתב האישום, כי חברת סווילה היא תאגיד אשר בעלי מניותיו הרשומים הם חיים זרוק (99%) ושלמה שובל (1%), אך בפועל נשלט התאגיד בידי הנאשם 1, אשר השתמש בו כחברת קש. חשבוניות המס הנ"ל הנן מדומות, באשר הן לא מתייחסות לעסקאות אמיתיות כלשהן, והאמור בהן כוזב. בכך פעלו הנאשמים במרמה, עורמה ותחבולה ובמטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס בנסיבות מחמירות.
סיכומי התביעה כמבוא לאישומים 3-7
- במבוא לאישומים 3-7 נטען, כי מדובר במסכת אחת של שימוש שיטתי החוזר על עצמו, בשיטות מרמה מבית מדרשו של הנאשם 1. המאפיינים בהם נעשה שימוש בביצוע מעשי מרמה בכל הפרשות הנ"ל הם זיוף חותמת הסבה מצד בנק בשטחי הרשות הפלסטינית על גבי העתקי שטרי המטען, אותה חותמת היסב מזויפת, אותן חברות קש, אותם ספקים כוזבים אשר בשמם הופקו חשבונות ספק מזויפים, שהחליפו את החשבונות האמיתיים ברשימוני שחרור הסחורות מהמכס, ואותם שותפים לדבר עבירה. בכל המקרים הוזמנו הטובין במרמה בשם לקוח פלסטיני בדוי, תוך הסכמה עם הספק מחו"ל, כי מסמכי השחרור יישלחו לגוביינה אצל הבנק הערבי שבשטחי הרשות הפלסטינית, וייפדו מהבנק באמצעות תשלום מחיר הטובין במזומן. שיטת מסמכים לגוביינה הנה שיטה ותיקה ומקובלת לתשלום בסחר בין-לאומי, ועלֿֿפיה נשלחים מסמכי השחרור של הסחורה המיוצאת לבנק בארצו של היבואן, והיבואן פודה אותם מהבנק באמצעות תשלום מחיר הטובין. הבנק מסב לפקודת היבואן את המסמכים כפי שמסבים שיק - בהטבעת חותמת היסב - ומעביר את הכסף ליצואן. התביעה טוענת, כי בכל המקרים נשלחו הטובין לישראל ושוחררו מסוכן חברת השילוח, באמצעות צילום של שטר המטען הנושא חותמת היסב מזויפת, הנחזית להיות של הבנק הערבי הפועל בשטחי הרשות. הטובין שוחררו מהמכס תוך שימוש בחברות קש, אותן רשם רו"ח נתן הרפז לבקשת הנאשמים 1 ו-2, והם היחידים שהשתמשו בחברות אלה. התביעה מוסיפה וטוענת, כי בכל הפרשות, נשוא האישומים 3-7, הוזמנו הטובין במרמה בשם חברות ברשות הפלסטינית, Palestinian Resources Limited (להלן PRL) באישום 6 ו- ICC ביתר האישומים. נטען בכתב האישום, כי באישום 3 הזמין את הטובין אורי רש, כשהוא מתחזה לפני הספק בשם בקיר מחברת ICC, ובאישומים 4-7 הזמין את הטובין נאשם 3, ארלדו פריזי, כסוכן או נציג של אותן חברות. הצגת המזמין כחברות מהרשות הפלסטינית הייתה כוזבת, שכן מדובר במצגי שווא, הואיל והישויות האלה בדויות ואינן קיימות. התביעה גורסת, שאינה צריכה להוכיח כי מדובר בתאגידים שאינם קיימים, מאחר שהטובין אשר הוזמנו שוחררו באמצעות מסמכים מזויפים. למרות זאת, הוכח בעדותו של היועץ המשפטי של הבנק הערבי, כי חברת ICC איננה קיימת, ואין כל אינדיקטור לקיומן של החברות הנ"ל, מלבד המסמכים שנועדו לביצוע ההזמנות. לגבי חברת PRL לא הובאו ראיות ישירות, אולם מצג השווא הוכח מכוח העובדה, כי מספרי הטלפון של אדם בשם אפרים מאיר מופיעים במסמך הנחזה כמכתב מהמזמין הפלסטיני, ואין ספק כי מדובר במכתב מזויף מתוצרת הנאשמים 1 ו-3, אשר הם לבדם עמדו בקשר עם אפרים מאיר. כמו-כן, התביעה מסתמכת על הקלטת השיחה בין הנאשמים 2 ו-3 שבה מדבר יהושע שלוש על הקלות הרבה בביצוע המרמה, וכיצד ניתן להביא לעדות תושב הרשות שימסור עדות כוזבת בתשלום. הדבר שקיבלו הנאשמים במרמה עקב מצג השווא הנ"ל הוא "הנחת דעתם של הספקים ונכונותם לשלוח את הטובין לישראל עבור אותן ישויות בדויות, ICC ו- PRL, בהאמינם כי חברות אלה קיימות והן תפדינה את הדוקומנטים מהבנק הערבי".
טיעוני התביעה באשר לאישום השלישי
- התביעה מודה, כי לא השכילה לשים ידה על מסמכי ההזמנה הנוגעים לאישום זה, כך שאין ראיה ישירה על אודות זהותו של מי שהתקשר אל ספק הטובין וביצע את ההזמנה. ואולם, התביעה הציגה, לטענתה, מארג של ראיות נסיבתיות המלמדת על כי הנאשם 1 הוא שביצע את ההזמנה בעצמו, כאשר הוא מתחזה לבקיר מחברת ICC מהרשות הפלסטינית. עלֿֿפי חשבון הספק, הטובין הוזמנו עבור חברת ICC, אשר הוכח כי היא ישות בדויה. למרות הכחשתו של הנאשם 1, המסקנה היא כי הוא עצמו הזמין את הטובין ושחרר אותם במרמה, ולא כל גורם אחר מהרשות הפלסטינית. במכתבו אל המשלח אוריאן, הספק מציין את מספרי הטלפון והפקס של המזמין, בקיר מחברת ICC, וראה זה פלא: מדובר בשלושה מספרי טלפון השייכים לנאשם 1. התביעה תוהה כיצד הגיע מספר הטלפון הנייד של הנאשם 1 אל הספק והוצג כמספרו של בקיר. זאת ועוד, עותק ממסמכי השחרור נשלח אל בקיר מחברת ICC לפקס המוצב במשרדו של הנאשם 1. התביעה גורסת, כי הנאשם קיבל את שטר המטען בפקס, זייף חותמת הסבה על גבי שטר המטען ומסרו באמצעות יהושע שלוש לעמיל המכס שלמה ארסבן. ראיה נוספת, עליה מסתמכת התביעה, הינה רישום מספרי הטלפון והפקס של קומר מרסקו ביומנו של נאשם 1. העובדה שאותו קומר הוא איש מכירות של הספק רסקו הוכחה מתדפיס אינדקס עסקים שהוגש ללא התנגדות וסומן, ת/462, ובכך יש כדי ללמד, כי מזמין הטובין היה הנאשם 1, הוא ולא אחר.
טענות מבוא לאישומים 3- 7 מטעם הנאשם 1
- הנאשם 1 מכחיש את טענות התביעה, לפיהם קָשר קֶשר עם יהושע שלוש ועם הנאשם 3 להספקת טובין, בשיטת דוקומנטים לגוביינה, עבור חברות הנחזות להיות משטחי הרשות הפלסטינית, במטרה לגנוב את הסחורה מבלי לשלם עבורה. כמו כן, מוכחשות כל הטענות בדבר זיוף מסמכים והגשת מסמכים כוזבים לשלטונות המכס בישראל, מתוך כוונה להונות. כמו כן, מכחיש הנאשם 1, כי הייתה לו כוונה להשתמט מתשלום מיסים וכי זייף את חשבונות המכר הרלוונטיים. הנאשם 1 מכחיש, כי הוא זה שהזמין את הסחורה מהספקים, או שהיה מעורב בהזמנת הסחורה, או שהיה בעל עניין בהזמנת הסחורה. בכל הנוגע לאישום 3, ככל הידוע לנאשם 1 - שלא מידיעה אישית - את הסחורה הזמין סוחר ממוצא ערבי בשם כרים בקיר שפעל באמצעות חברה בשם מנד אלקטריק. הזמנת הסחורה נעשתה עבור לקוח מהרשות הפלסטינית בשם ICC. הנאשם 1 טוען, כי עד התביעה שלמה מתוק אישר בעדותו את קיומו של בקיר ומסר, כי ידע על דבר מעורבותו של בקיר בהזמנת הסחורה. כמו-כן הוא אישר, כי בקיר נהג לבקר במשרדים במושב רשפון וביצע משם את עסקיו. עוד נטען, כי התביעה לא הביאה לעדות את ספק הסחורה רסקו ולא סיפקה הסבר ממשי למחדל זה, ועלֿֿכן צריך בית המשפט לצאת מתוך הנחה, כי הספק היה מאשר את העובדה שמי שהזמין את הסחורה ועמד עמו בקשר הוא בקיר. לגבי האישומים 4 - 7, ככל הידוע לנאשם 1, את הסחורות הזמין ארלדו פריזי, באמצעות חברה בשם פורום אופיס. הזמנת הסחורות בוצעה עבור לקוחות מהרשות הפלסטינית בשם ICC ו-PRL, אשר העדיפו לבצע את היבוא דרך ישראל, על מנת להקל על ההליכים. הנאשם 3, ארלדו פריזי, שינה טעמו בבית המשפט וטען לראשונה, כי לא לקוחות פלסטינים עומדים מאחרי הזמנת הסחורות אלא הנאשם 1, וכי הלקוחות הערביים עמדו בקשר עם הנאשם 1 ולא איתו. לטענת הנאשם 1, מדובר בגרסה שקרית וכל מטרתו של הנאשם 3 היא להפיל את האחריות כולה עליו.
אשר לטענה, כי החברות ICC ו-PRL הן חברות פיקטיביות - התביעה לא הביאה כל ראיה של ממש לעניין זה, למשל אישורים מרשם החברות הפלסטיני. לטענה בדבר נטילת הטובין אגב שימוש בחותמות, בחתימות ובמסמכים מזויפים, הנאשם 1 משיב כי לא היה לו כל קשר לטיפול בהליך שילוח הסחורה או בטיפול בהליכי השחרור הפרוצדורלי והפיזי. לגבי אישום 3, הנאשם 1 אינו מכחיש, כי הפנה את לקוחותיו של הנאשם ארלדו פריזי אל יהושע שלוש לשם קבלת שרותי שחרור הסחורות. לגבי כרים בקיר, טוען הנאשם 1, כי הלה עשה שימוש במשרדו ברשפון לשם ביצוע פעולות משרדיות, מאחר שלא היה לו משרד משלו, וזה ביצע שיחות טלפון וחילופי פקסים עם ספקיו, מבלי שלנאשם היה קשר כלשהו עם אותם ספקים. מעורבות נוספת של הנאשם הייתה בכך שסייע לבקיר למכור את הסחורה באמצעות שלמה מתוק, שהיה, לדבריו של הנאשם, מומחה לשיווק בתחום הרלוונטי. בהמשך, תיווך הנאשם 1 בין בקיר לבין חברת סווילה, שעמה קיים עסקים פיננסיים, כדי שתספק שרותי מימון באמצעות מכירת הטובין, ובתמורה תפיק עמלה כספית. מעורבות נוספת נוגעת לקשר עם חברת השילוח אוריאן, באמצעות אלחנן טננבוים. את כל השירותים הנ"ל סיפק הנאשם 1 לסוחר בקיר, כאשר הוא משוכנע כי הסחורה הוזמנה, יובאה ושוחררה כדת וכדין.