הפעלת שיקול דעתה של התביעה באופן סביר ותוך שמירה על שוויון בין נאשמים פירושה, כי החלטתה בדבר הגשת כתב אישום תהיה מכוונת לתכלית החוק ותתבסס על שיקולים עניינים בלבד. אסור לתביעה להגיש אישום פלילי על יסוד שיקולים זרים או לשם השגת מטרה פסולה (ראו: ישגב נקדימון הגנה מן הצדק 329).
בדיון נוסף פלילי 5189/05 איילון - חברה לביטוח בערעור מיסים נ' מדינת ישראל (לא פורסם, [פורסם בנבו], ניתן ביום 20.4.2006) התייחס בית המשפט העליון לטענה כי התביעה רשאית, בעבירה מרובת משתתפים, להסתפק בהעמדתם לדין של חלק ממבצעי העבירה, באומרו:
"...ההלכות אליהן מפנים העותרים - ובייחוד הילכת ברֿֿלב והילכת גנור - אינן קובעות כי התביעה חייבת להעמיד לדין את כל המשתתפים בעבירה רבת משתתפים וכי אין לה לתביעה שיקול דעת בעניין זה. כל שנאמר בהן הוא כי ככלל על התביעה להימנע מאכיפה חלקית על מנת שלא לפגוע בעקרון השוויון. ואולם מקום שקיימים שיקולים עניינים להבחנה בין המשתתפים, ממילא אין המדובר בהבחנה אסורה." (וראו גם ערעור פלילי 3215/07 פלוני נ' מדינת ישראל, לא פורסם, [פורסם בנבו], ניתן ביום 4.8.2008, וערעור פלילי 4596/05 רוזנשטיין נ' מדינת ישראל, לא פורסם, [פורסם בנבו], ניתן ביום 30.11.2005, שם חזר בית המשפט וקבע כי מדובר בטענה אשר תתקבל רק במקרים נדירים וכי יש להפעילה במשורה)
סוגיית הנזק הראייתי כעילה המקימה את טענת ה"הגנה מן הצדק" נדונה אף היא בפסיקה. ברשות ערעור פלילי 933/95 קאשי מאירוביץ, עבודות עפר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, [פורסם בנבו], ניתן ביום 16.5.1995) קבעה כב' השופטת דליה דורנר כי -
"...ההנחה היא שכל חומר החקירה עשוי לסייע לנאשם בהגנתו...
מכאן מתבקש, כי הנטל לסתור את ההנחה כי חומר החקירה שלא הועמד לרשות הנאשם הוא רלוונטי להגנתו, מוטל על התביעה. נטל זה הוא נטל כבד: רק מקום בו הביאה התביעה ראיות מעל כל ספק סביר כי חומר חקירה שלא הועמד לרשות הנאשם אינו רלוונטי להגנתו, אפשר יהיה להרשיעו."
מחובת גילוי חומר החקירה נגזרת חובתה של הרשות לשמור על הראיות שברשותה. עם זאת, אובדנה, מחמת רשלנות, של ראיה שאין בה כדי לפגוע בהגנת הנאשם, עשוי שלא לחייב מתן סעד של אי-ניהול המשפט (נקדימון, בעמ' 393). במספר פרשות, בהן התקבלה טענת הנזק הראייתי כעילה המקימה את ה"הגנה מן הצדק" הלכה למעשה, הוכח כי דובר בראיה מרכזית וחיונית להגנתו של הנאשם.