עו"ד י. רובין: הצעה, הסכם, קיבול. אני לא יודע, יש-
הנתבע, מר *. *****: אני לא יודע מה הם הניחו. אני לא יודע מה הם הניחו. אני יודע שאני את הבית הצעתי ולא לקחו אותו ולא רצו אותו, כי שמעו שיש חובות. עכשיו, לפי מה שהיא מעידה פה, הם רצו לעשות ממני כאילו שליח. עכשיו, תגידי שאת רוצה שאני אעשה שליח – אני אעזור לך גם כן, אין בעיה. אז "תלך", "תרוץ", "אתה תנהג", "אתה תעשה זה", "אתה תעשה זה". אני לא שליח. אני אח שלכם הקטן. אני עוד שומר על כבודכם ולא מדבר דברים שלא... שצריך להגיד, אבל אני לא אגיד אותם.
ש: השאלה היא למה לבית הדין לא אמרת שההסדר ביניכם הוא שלמרות שאתה יורש יחיד, כל אחד מהילדים יקבל את חלקו ב-
ת: אבל אני הסברתי לך שאנחנו לא הגענו להסדר. אז מה אני אגיד להם? אני אשקר את בית הדין? אני ארמה את בית הדין?
- עוד עולה מעדותו של הנתבע כי בשלב מסוים, יזם הוא הסכם פשרה עם התובעת, שנוסח על ידו ולפיו הציע הוא לשלם לתובעת סך של 140,000 ₪ ותשלומים עיתיים של 1,000 ₪ בחודש (לא נקבע לאיזה תקופה) אולם הנתבעת סירבה ורצתה 280,000 ₪.
עמ' 55 ש' 26-36 ועמ' 56 ש' 1-22
כב' השופטת ג. מ. ביטון: שאל שאלה למה לא שילמת לה. תענה לשאלה.
הנתבע, מר *. *****: כי היא אמרה לי "אני שילמתי כבר לעורך דין," אז היא לא רצתה לבוא, היא לא רצתה. אני נתתי לה הסכם, אמרתי לה "הנה ההסכם, בואי נעשה הסכם." לפנים משורת הדין. אני לא חייב לה. לא חייב לה. היא לא רצתה, הוא רשם לי פרוטוקול כזה.
הנתבע, מר ***** *****, משיב לשאלות כבוד בית המשפט:
כב' השופטת ג. מ. ביטון: כמה הצעת לשלם לה בהסכם?
הנתבע, מר *. *****: אני אמרתי לה "יש לי מאה אלף שקל, יש לי מאה אלף שקל, והבן אדם חייב לי בערך ארבעים אלף שקל. קחי את זה." היא לא רצתה. היא רצתה מאתיים שמונים ועכשיו היא רוצה ארבע מאות חמישים. אבל אני לעולם לא הבטחתי כסף שאני אמכור את הבית ואני אתן להם כסף. לעולם לא. אני אומר לך עוד פעם, אנחנו באים פה לדון בחוקיות הצו. אם הצו חוקי-
כב' השופטת ג. מ. ביטון: לא, אדוני. כן?
הנתבע, מר ***** *****, ממשיך להשיב לשאלות בחקירה נגדית:
ש: תגיד לי, ההסכם פשרה הזה – אתה חיברת אותו?