(עמ' 233 ש' 17-15 לפר' 6/23).
- גם שי הודה בעדותו כי הסיבה שגרמה לו להחליט להפסיק לייצר היא:
"הגעתי למצב שכל יום שהמפעל הזה פתוח אני מפסיד כסף, כמו שגם בפועל הפסדתי.... ולחתוך הפסדים, לפעמים זה עדיף לי לעצור ולהפסיד איקס מאשר להמשיך ולהפסיד עוד, ועוד, ועוד."
(עמ' 301 לפר' 6/23).
- גם אוריאל מאפיפית ציין כי כאשר נוצר הקשר בינו לבין שי, הלה סיפר לו שבני דרום תכננו להעביר המפעל לדרום, ראו שזה לא משתלם, והם התחרטו ומנסים למכור (עמ' 179 ש' 4-1 לפר' 6/23).
- בהחלט לא מן הנמנע שלוּ הייתה בני דרום מבצעת בדיקות יותר יסודיות וקפדניות של כלל נתוני בית העסק והמפעל היה נמנע הצורך להפסיק את הפעילות.
- תמיכה לכך ניתן למצוא למשל בעדותו של אורי, כי במסגרת התכנון הכלכלי של העסקה כלל לא התייחסו למעבר דרומה או לבחינת עיתוי המעבר דרומה, הגם שהודה שהמעבר דרומה אמור להוזיל עלויות. עוד הודה כי כלל לא ביצעו תחשיב כלכלי לבחינת עלויות המעבר דרומה (עמ' 223-222 לפר' 6/23).
- מן המקובץ עולה כי בני דרום לא הצליחה בניהול העסק. ואולם מכאן ודאי שלא נגזרת המסקנה שבני דרום נכנסה מראש וביודעין לעסקה ללא ידע מספיק או ללא ניסיון או ללא כוונה כנה וטהורה להפעיל עסק רווחי. בהתאם, לא שוכנעתי כי היה בהתנהלותה משום הפרת הצהרותיה בנוגע ליכולתה הכלכלית הידע הניסיון ויכולת תפעול העסק שבסעיפים 4ב. ו – 4.ג. להסכם המכר או משום ניהול משא ומתן או יישום הסכם בחוסר תום לב.
- יש לזכור כי לבני דרום עצמה נגרמו הפסדים כספיים לא מבוטלים כתוצאה מהתנהלותה וקשה לחשוד בה שהכניסה עצמה ביודעין ומראש להרפתקה שלא סברה שתוכל לנהל ואשר תגרור עבורה הפסדים בהיקף שנגרמו.
- ממילא לא שוכנעתי כי יש בהתנהלותה של בני דרום משום הפרה של ההסכם למתן שירותים או אף סיכול ביצועו, בפרט בשים לב לקביעתי כי מדובר בהסכם הנפרד מהסכם המכר, כאשר ממילא ההסכם למתן שירותים אינו מזכה בתמורה מוסכמת קבועה מראש אלא התמורה הקבועה בו נגזרת כשיעור מתוך ההכנסות עד לתקרה מוסכמת וקבועה מראש, ובהיעדר כל איסור על מכירת העסק או על סגירתו במסגרת הסכם זה.
- עוד שוכנעתי כי אין מקום לחייב את בני דרום בתשלום תמורה נוספת כלשהי לניו אדוונס מכוח ההסכם למתן שירותים הואיל ולא הוכח כי התעשרה באופן כלשהו על חשבונה או כתוצאה משירותי הייעוץ שנתן רונן לאנשיה.
שוכנעתי כי רונן ומוטי ידעו או לכל הפחות צריכים היו לדעת על מכירת הפעילות לחברת אפיפית לכל המאוחר בסמוך לחתימה על הסכם אפיפית ובזמן אמת
- רונן הוסיף וטען כי משכשלו הנתבעים בתפעול העסק הם מיהרו למכור אותו לאפיפית בחלוף חודשים ספורים מהמועד הקבוע תוך שימוש במידע ובשירותים שניתנו להם במסגרת ההסכמים והכשלת תשלום מלוא התמורה על פיהם, תוך סיכולו של ההסכם למתן שירותים בחוסר תום לב ובעודם מעלים טענות כבושות לנזקים (ס' 1.8 לתצהירו).
- לטענתו נודע לגלומה על מכירת העסק לאפיפית מיום 1.12.15 (שאושר על ידי ישיבת ההנהלה של בני דרום ביום 24.11.15) רק בדיעבד ביום 19.9.16, ואת ההסכם עצמו ראה תוך עיון בכתב ההגנה שהוגש על ידי בני דרום בהליך הקודם, כאשר על פי הסכם זה פעילות העסק הועברה לאפיפית כבר ביום 1.1.16. עוד נודע לגלומה בדיעבד כי המפעל פונה על ידי בני דרום ביום 1.4.16 (ס' 57-54, נספחים 25-23 לתצהירו).
- לטענתו כל אותה תקופה הוא הוסיף להתנהל מול הנתבעים באופן נורמטיבי תוך קיום התחייבויותיו על פי ההסכמים מבלי שהם מציינים ולו ברמיזה את דבר מכירת העסק לאפיפית. רונן צירף לתצהירו התכתבויות דוא"ל בינו לבין שי לאחר מועד חתימת הסכם אפיפית, מבלי ששי אזכר ולו במילה אחת את דבר מכירת העסק לאפיפית (ס' 58, נספחים 14, 16 לתצהירו).
- בעדותו ציין רונן כי חש מנוצל, שבחודש מרץ פנו אליו אנשים מאפיפית שיעזור להם והוא לא ידע על מכירה אלא ידע "כרגע שיש איזה שיתוף פעולה בין הגורמים האלה, אני יודע, אני אומר שלא ידעתי מה מהות העסקה ביניהם..." וכי ליווה אותם עד 4/16 (עמ' 108 ש' 19-7 לפר' 6/23)
- לעומתו טען שי, כי רונן ומוטי אביו ידעו בזמן אמת על מכירת הפעילות לאפיפית. נציגי אפיפית ביקרו ונכחו באתר, שוחחו עם רונן ומוטי ואף הסדירו מולם את המשך השימוש במפעל ולא הייתה כל הטעיה מצד שי או אורי בעניין זה (ס' 144 לתצהיר שי ור' גם ס' 56 לתצהיר אורי).
- בתוך כך ציין שי, כי במסגרת הניסיונות לייצר לקראת הפסח וכחלק מתהליך החפיפה הגיע למפעל בפתח תקווה צוות עובדים מטעם אפיפית בליווי אוריאל מאפיפית, כאשר אוריאל וצוות עובדיו עבדו במפעל מחודש 11/15 ועד לפינוי המפעל בחודש 4/16 ובמהלך תקופה זו היה ברור לכל שהפעילות נמכרה לאפיפית (ס' 154-148 לתצהיר שי).
- גם אורי ציין, כי בתקופה שבין 11/15 ועד לפינוי המפעל בחודש 4/16 רונן ומוטי עבדו עם אוריאל מאפיפית בניסיון לייצר את מוצרי הפסח ובתקופה זו היה ברור לכל - לרבות לרונן ולמוטי, שחברת אפיפית רכשה את הפעילות ודבר לא הוסתר (ס' 62-58 לתצהירו של אורי).
- גם אוריאל מאפיפית ציין בתצהירו, כי החל מחודש 11/15 ביקר עם צוות עובדים מאפיפית במפעל ובהתאם להוראות הסכם אפיפית החל מיום 1.1.16 עברה הפעילות של בני דרום לאפיפית ואפיפית ניהלה את הפעילות במפעל. בתוך כך אפיפית עשתה ניסיון לייצר המוצרים לפסח ובמהלך חודשים אלו פגש לא פעם את רונן ומוטי במפעל ואלו ידעו היטב כי אפיפית רכשה הפעילות במפעל, ורונן אף ניסה לסייע לו בייצור וגם מוטי הגיע מעת לעת וניסה לסייע (ס' 14- 10 לתצהירו).
- אוריאל מאפיפית אמנם לא זכר בעדותו האם אמר לרונן בזמן אמת שבני דרום מכרה הפעילות לאפיפית (עמ' 265-264 לפר' 6/23). ואולם ידיעה שכזו ניתן ללמוד מעדותו של מוטי עצמו.
- מוטי אישר בעדותו כי אנשים מחברת אפיפית קראו לו לשטח המפעל והודה כי "הם אמרו שהם, יכול להיות שהם ייקחו את המפעל" וגם הודה כי זה היה בשלבים. מוטי גם ציין כי בסוף 2/16 התקשר אליו אדם מאפיפית וביקש לחתום מולו על חוזה שכירות לעוד חודשיים (עמ' 39-38 לפר' 6/23). מעדותו של מוטי כי ההתנהלות נעשתה "בשלבים" ניתן להסיק כי ידע על העברת הפעילות לאפיפית עוד הרבה קודם לכן.
- גם סטופינצקי עובד גלומה, שהמשיך לעבוד במפעל כחודש וחצי לאחר שנמסר לבני דרום, טען שמי שהיה אצלם במפעל אמר לו על המכירה לאפיפית (עמ' 4 ש' 26-16 לפר' 3/24). מאחר שסטופינצקי ציין כי המשיך לעבוד במפעל כחודש וחצי לאחר מסירתו לבני דרום, ומאחר שנאמר לו על המכירה לאפיפית במהלך התקופה שהיה שם – יש להניח כי העניין היה ידוע גם למוטי ולרונן, ובכל מקרה סטופינצקי אף ציין כי הדבר לא היה סוד (עמ' 4 ש' 39 לפר' 3/24).
- אף רונן עצמו הודה, כי בשלב מסוים החלו להימצא בעסק גורמים נוספים מעבר לבני דרום, כולל נציגי אפיפית. לטענתו הוא ומוטי לא ידעו מה מערכת היחסים שבינם לבין בני דרום ובכל פניה שלו אל נציגי אפיפית הוא הופנה לבני דרום ולכן סבר שמדובר בשיתוף פעולה כלשהו הרלוונטי לחג הפסח (ס' 159-157 לתצהיר רונן).
- ואולם שוכנעתי כי מוטי ורונן אנשים חכמים ונבונים, וגם אם לא נאמר להם מפורשת שבני דרום מכרה הפעילות לאפיפית, משנמצאו במקום אנשים מאפיפית, התעניינו, בדקו ושאלו שאלות, היה צריך הדבר לעורר תהיות וחשדות אצל רונן ומוטי והם צריכים היו לדעת שאירע אירוע מסחרי כלשהו בעניין זה. ככל שנמנעו מלברר הדברים לאשורם – מדובר לכל הפחות בעצימת עיניים אם לא בידיעה קונסטרוקטיבית ממש.
- מכל מקום, גם אם לא ידעו מוטי ורונן על מכירת העסק לאפיפית, לא שוכנעתי כי מכירה זו מהווה משום הפרה של ההסכם למתן שירותים או אף סיכולו של הסכם זה באופן שמזכה את ניו אדוונס בפיצוי כלשהו.
שוכנעתי כי בני דרום לא הפיקה כל רווח נוסף על התמורה הקבועה בהסכם מכירת הפעילות לאפיפית
- יש לזכור כי הפורמולות והמתכונים לייצור מוצרים נרכשו על ידי בני דרום במסגרת הסכם המכר ובמסגרת זו גם שולמה התמורה בגינם. רונן גם היה כפוף לתניית אי תחרות מכוח תפקידו בגלומה ועל פי הוראות הסכם המכר (ס' 3.ו. להסכם המכר) ובכל מקרה לא יכול היה לייעץ לאף גורם אחר.
- עיקר התמורה מכוח ההסכם למתן שירותים היא אפוא תמורה בגין שירותי ייעוץ או אי-תחרות לה זכאית ניו אדוונס כל עוד הופקו רווחים והייתה פעילות משותפת. שוכנעתי כי לא הופקו כל רווחים נוספים מהם ניתן או צריך היה לגזור לניו אדוונס תמורה בגין פעולות הייעוץ של רונן.
- שי טען כי לאור המשא ומתן מול אפיפית והסיכוי להמשך פעילות המפעל, בשלב ראשון בני דרום הייתה שותפה מלאה לכל רווח שיהיה ככל שיהיה בשל מכירות של פסח, ורונן פעל לסייע בייצור הפסח. ואולם בפועל הייצור לפסח היה מזערי וגם הוצאות אלה ירדו לטמיון (ס' 146-145, נספחים נת/30; נת/31 לתצהיר שי).
- שי טען, כי משהחליטו שאין טעם להוסיף ולהפסיד כספים בכל הקשור לייצור הפסח, ביום 24.1.16 חתמה בני דרום על נספח להסכם אפיפית שכותרתו "סיכום התחשבנות" ממנו עולה כי בני דרום ויתרה על קבלת חלקה בהכנסות לכאורה מהמכירות לפסח וביקשה אך החזר על חלק מההוצאות שהוציאה (ס' 157-156, נספח נת/34 לתצהירו).
- לטענת שי בפועל גם אפיפית לא הצליחה לקיים ייצור לפסח והפעילות יצרה רק הפסדים והיא פינתה את המפעל במהלך חודש 4/16 בתיאום עם מוטי (ס' 161-159 לתצהיר שי).
- גם אוריאל מאפיפית אישר כי לאחר מו"מ שניהל מול בני דרום ביום 1.12.15 נחתם הסכם לרכישת הפעילות מושא דיוננו בתמורה של 2,250,000 ₪ ב- 90 תשלומים חודשיים שווים (ס' 6-5 לתצהירו).
- אוריאל מאפיפית הצהיר כי הגם שבהתאם להסכם אפיפית בני דרום זכאית לקבל תמורה נוספת מעבר לתשלום האמור בשיעור 24% מהרווחים של אפיפית מהפעילות הנרכשת עד לסך של 1,050,000 ₪ בתוספת מע"מ – אפיפית לא שילמה לבני דרום אף תשלום מתוך התמורה הנוספת הואיל ולאפיפית אין ולא היו רווחים מרכישת בני דרום ולכן לא הועבר ולא מתוכנן לעבור כל תשלום לבני דרום מתוך התמורה הנוספת (ס' 9-8 לתצהירו).
- מיותר לציין כי גם רונן עצמו הודה שהמפעל לא הצליח לייצר לפסח שכן הייצור היה כושל (עמ' 112-110 לפר' 6/23).
- בנסיבות אלו, בהינתן הסכם למתן שירותים שאין בו כל איסור על הפסקת פעילות או על מכירתה והוא לא הופר, ומששוכנעתי כי מכירת הפעילות נעשתה על רקע טעות בכדאיות העסקה ולא מתוך כוונת זדון או בחוסר תום לב וגם אם ניתנו שירותי ייעוץ או אי תחרות לתקופה מסוימת שלאחר מכירת הפעילות והוכח שאלו לא הניבו רווחים נוספים כך שאף לא ניתן לקבוע שיישום ההסכם למתן שירותים סוכל – אינני מוצאת כל עילה שבדין לחייב את בני דרום לשלם לניו אדוונס את התמורה החוזית הצפויה לפי ההסכם למתן שירותים (תמורה שממילא ומלכתחילה כלל לא הייתה מובטחת).
סיכום ביניים
- כפי שקבעתי לעיל, שוכנעתי כי הסכם המכר וההסכם למתן שירותים הם הסכמים נפרדים. עוד שוכנעתי כי הצורך במכירת הפעילות לחברת אפיפית נבע מהרצון להקטין נזקים והפסדים כתוצאה מטעות של בני דרום בכדאיות העסקה ולא כתוצאה מכוונת זדון, או חוסר תום לב או מצגים לא נכונים בעניין ניסיונם או יכולותיהם של נציגיה.
- עוד שוכנעתי כי מוטי ורונן ידעו או צריכים היו לדעת אודות מכירת העסק לאפיפית בזמן אמת, ובכל מקרה שוכנעתי כי ההסכם לא הופר ובני דרום לא גרמה לסיכולו, הואיל וממילא השירותים שניו אדוונס הוסיפה להעניק באמצעות רונן בתקופה המצומצמת שלאחר מכירת העסק לאפיפית לא הניבו רווחים כלשהם שיכולים היו לזכות אותה בשכר נוסף מכוח ההסכם למתן שירותים.
- בהתאם, שוכנעתי כי אין עילה שבדין לחיובה של בני דרום לפצות את ניו אדוונס בפיצוי כלשהו.
- ממילא התייתר הצורך להכריע בשאלת אחריותם האישית של שי או אורי לפיצוי שכזה. לצד זאת ולמעלה מן הנדרש אציין כי לא שוכנעתי שקמה להם אחריות אישית בנסיבות.
- אפתח בכך שבהליך הקודם שהגישה גלומה כשנה וחצי לאחר פינוי מפעל גלומה על ידי אפיפית נתבעה בני דרום בלבד ולא נתבעו שם אורי או שי באופן אישי (נ/53). דומני כי די בעובדה זו כדי ללמד על חולשת הטיעון לאחריות אישית של שי ואורי, גם בעיני גלומה עצמה.
- מכל מקום לגופם של דברים, בעת החתימה על ההסכמים מושא דיוננו טרם נרשמה בני דרום ומדובר היה בתאגיד חדש שהוקם לצורך ההתקשרות בהסכמים מושא דיוננו בלבד. שי ואורי אינם מחזיקים ישירות בבני דרום ואינם המייסדים שלה, אלא המוסמכים לפעול עבורה בשם הבעלים. גם אם הם בעלי אינטרס בבני דרום (בשרשור) אין מקום לטענה לרווח אישי שלהם בעניין, בפרט מקום שנטען וגם הוכח כי לבני דרום נגרמו הפסדים בלבד (ס' 57-55 לתצהירו של שי, ור' הדוח"ות הכספיים של בני דרום נת/51).
- ניו אדוונס ממילא לא יכולה הייתה להצביע על התחייבות אישית שנתנו שי או אורי, או על רווח אישי שצמח לשי או לאורי כתוצאה מהחתימה על ההסכם אלא רונן רק שיער שכך היה וכי רווח אישי יכול להתייחס לתדמית של הצלחה בעיני הקיבוץ (עמ' 80-79 לפר' 6/23). לטענת שי כל שנעשה הוא ניסיון להציל את ההשקעה של בני דרום שירדה לטמיון (ס' 148 לתצהירו) ואמנם כך שוכנעתי שהיה.
- טענת גלומה בסיכומיה כי שי ואורי ניצלו את מסך ההתאגדות של בני דרום כדי להבריח נכסים ולפרוע התחייבויותיה של בני דרום לבעליה ולצדדים קשורים תוך ניצול מסך ההתאגדות ושרשור בחוסר תו"ל ומרמה, כמו גם טענתה כי לא היה לבני דרום כל הון עצמי למימון פעילותה ולא היה לה הון נוסף כנגד התחייבויותיה והיא נסמכה על הלוואת בעלים באופן שמהווה "מימון דק" תוך שימוש אסור במסך ההתאגדות – לא נטענו בכתב התביעה ומהוות הרחבת חזית אסורה באופן שדי גם בו כדי לדחותן.
- מכל מקום גם לגופם של דברים יש לזכור, כי כבר מלכתחילה היה ידוע שבני דרום נוסדה לצורך עריכת העסקאות שברקע ההסכמים מושא דיוננו בלבד וגלומה אף קיבלה ערבות מהבעלים שעמדה בתוקף עד להשלמת הרישום של בני דרום. שי ואורי פעלו כמורשי חתימה של בני דרום ופעולותיהם עבורה נעשו כנושאי משרה מטעמה, והן אושרו על ידי הגופים המוסמכים (ס' 54-53 לתצהירו של שי). לא נטען וממילא לא הוכח שבני דרום היא ישות מלאכותית או כי שימשה להתחמקות מחובות או כי היא מצויה בהליכי פירוק. יש לה דו"חות כספיים סדורים ואין נגדה תביעות למעט הליך זה, באופן שמלמד על יציבות יחסית.
- כידוע, הרמת מסך נגד בעלי מניות היא סעד חריג השמור למקרים קיצוניים ובכל מקרה הנטל להוכחתו גבוה ומחייבת העמדת תשתית עובדתית מפורטת בכתבי הטענות ובראיות מטעם מי שמבקש את הרמת המסך. סעד זה מאפשר לייחס חובות של חברה לבעליה רק במקרים חריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה נעשה באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה, או באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר, ובלבד שבעל המניה היה מודע לכך, ובית המשפט מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן (ר' למשל ע"א 8416/19 עו"ד שלמה נס ורו"ח אלי שפלר מפרקי חברת אגרקסקו חברה לייצור חקלאי בע"מ נ' מ"י (22.12.2021). לא שוכנעתי שתנאים חריגים אלו התקיימו בענייננו, בפרט בשים לב לכך ששי ואורי אינם בעליה הישירים של בני דרום.
- בנוסף גם לו הייתי משתכנעת שניו אדוונס זכאית לפיצוי כלשהו מבני דרום, לא שוכנעתי כי ניתן היה לחייב את שי או אורי בתשלום פיצוי זה מכוח אחריותם האישית כנושאי משרה בבני דרום בגין עוולות של הצגת מצגי שווא או תרמית בנוגע ליכולותיה הכלכליות של בני דרום או בעילות חוזיות הנוגעות להפרת הסכמים. על פי הסכם המכר הצהירה בני דרום כי היא בעלת יכולת כלכלית כנדרש לשם קיום מלא שלם ובמועד של כל ההתחייבויות הכספיות שלה (ס' 4.ב. להסכם המכר) וכי היא בעלת ידע ניסיון ויכולת תפעול של עסק בתחום המזון (ס' 4ג. להסכם המכר). מצגים אלו לא הופרו.
- כפי שקבעתי לעיל, שוכנעתי כי מדובר בעסקה שמלכתחילה היה טמון בה סיכון לשני הצדדים, והתנהלותם של שי ואורי כנציגיה המורשים של בני דרום התבררה כלא מוצלחת אך וודאי שלא מכוונת או כזו שיצרה מצגי שווא מטעים או עוולה נזיקית אחרת כלשהי. גם לא שוכנעתי כי שי או אורי נהגו בחוסר תום לב ביישום ההסכמים באופן שמקים עילת תביעה חוזית אישית נגדם.
- עוד אוסיף, כי הגם שדחיתי את טענות בני דרום להפרת הסכמים מצד גלומה, לא די בעובדה שבני דרום לא שילמה את החובות הבלתי שנויים במחלוקת גם לשיטתה, כדי לקבוע שהימנעותה מעשות כן מלכתחילה נעוצה בשיקולים זרים של אורי או של שי באופן אישי. בני דרום העלתה טענת קיזוז ממוקדת וקונקרטית שפורטה בתביעה שכנגד. גם אם טענת הקיזוז נדחתה, לא די בכך כדי ללמד על שיקולים זרים או על התנהלות בחוסר תום לב ובדרך שאינה מקובלת שיש בה להטיל על שי ואורי אחריות אישית.
סוף דבר
- מכל הטעמים שפורטו לעיל אני קובעת כי התביעה העיקרית של התובעת 2 ניו אדוונס – נדחית.
- התביעה שכנגד נדחית אף היא.
- התביעה העיקרית של התובעת 1 גלומה מתקבלת בחלקה כנגד הנתבעת 1 בני דרום בלבד, ונדחית כנגד הנתבעים 2-3, שי ואורי בהתאמה.
- בני דרום, הנתבעת 1, תשלם לגלומה, התובעת 1, סכום של 117,841 ₪ המשוערכים מיום 31.8.15 ועומדים נכון למועד הגשת התביעה (18.6.20) על סך של 123,578 ₪ בגין מוצרים מוזמנים שסופקו ולא שולמה תמורתם; סכום של 118,725 ₪ המשוערכים מיום 31.8.15 ועומדים נכון למועד הגשת התביעה (18.6.20) על סך של 124,505 ₪ בגין מלאי של תוצרת גמורה ושל חומרי גלם שלא שולמה תמורתו; וסכום של 68,533 ₪ המשוערכים מיום 1.11.15 ועומדים נכון למועד הגשת התביעה (18.6.20) על סך של 72,181 ₪ בגין דמי שכירות ותשלומי חשמל, ארנונה, מים וגז הקשורים בשכירת שטח המפעל. הסכום הכולל שחבה הנתבעת 1 לתובעת 1 נכון למועד הגשת התביעה עומד על 320,264 ₪.
- אשר על כן הנתבעת 1 בני דרום תשלם לתובעת 1 גלומה סכום של 320,264 ₪ בצירוף ריבית שקלית ממועד הגשת התביעה ועד היום.
- בנוסף תישא הנתבעת 1 בני דרום בהוצאות התובעת 1 ובשכ"ט באי כוחה בסך 45,000 ₪.
- בסכום ההוצאות ושכר הטרחה לקחתי בחשבון את העובדה שניהול ההליך הצריך 4 ישיבות קדם משפט, 2 ישיבות הוכחות, כמו גם הגשת סיכומים בכתב. כמו כן מדובר בהליך שהיקפיו נרחבים באופן משמעותי בהשוואה למרבית ההליכים המתנהלים בבית משפט השלום, ויש להניח שהצריך עבודה משפטית ארוכה ומורכבת מן הרגיל. מנגד, התחשבתי בכך שהתביעה העיקרית והתביעה שכנגד נוהלו בידי אותם ב"כ מייצגים, בכך שתביעת התובעת 2 נדחתה לחלוטין ובכך שהתביעה העיקרית התקבלה בסכום נמוך משמעותית בהשוואה לזה שנתבע.
- הסכומים הכוללים ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יתוספו להם דמי פיגורים מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
- המזכירות מתבקשת להמציא את פסק דין לב"כ הצדדים ולסגור את התיק.
ניתנה היום, בה' תשרי תשפ"ו, ב27 ספטמבר 2025, בהעדר הצדדים.