תא (ת"א) 47128-06-20 גלומה תעשיות מזון בע"מ נ' גלומה בני דרום אגודה שיתופית חקלאית בע"מ

(עמ' 125 לפר' 6/23).

ואמנם, רונן הפנה להתכתבות ווטסאפ בינו לבין תמיר מתחילת 9/15 במסגרתה הסמיך תמיר את שלומי לספור מטעמו (ת/52 עמ' 11).
תמיר אישר בעדותו כי כל מה ששלומי ספר הוא ספר בשמו ותמיר חתם על כך אך שלומי עצמו לא הגיע למתן עדות ותמיר לא סיפק הסבר מניח לכך (עמ' 146 לפר' 6/23).
בנוסף, במהלך ישיבת ההוכחות הוכח, כי אחד מדפי הספירה שהציגה גלומה ואשר חתימתו של תמיר אינה מתנוססת עליו (עמ' 573 לתע"ר גלומה) נשלחה על ידי העובד שלומי בקבוצת הווטסאפ של מנהלים בה השתתף תמיר, ותמיר לא יכול היה לשלול את הטענה שהמוצרים המנויים שם לא היו קיימים (עמ' 152-150 לפר' 6/23).
עוד אוסיף, כי לא מצאתי בעדותו של תמיר אמירה מפורשת לכך שמה שלא חתום עליו לא היה קיים, אלא רק כי הוא חתום על מה שהוא ספר (עמ' 14- ש' 24-23 לפר' 6/23).
לאור ההתנהלות האמורה ממילא היעדר חתימה פיסית של תמיר על חלק מצומצם מדו"חות הספירה אינה מעידה שהם לא אושרו על ידו ובוודאי שאינה מעידה על כך שהמוצרים לא נמסרו לבני דרום.
למרות האמור, לא שוכנעתי כי עלה בידי גלומה להוכיח זכאותה לתשלום בגין כל דו"ח ספירת המלאי שערכה, וזאת מן הטעם שחלק מהמסמכים עליהם נסמך החישוב אינם חתומים כלל.
מוטי אישר כי חלק מהמסמכים שנכללו בדו"חות ספירת המלאי אינם חתומים על ידו (הכוונה לעמ' 573-568 לספירות המלאי בנספח 30 לתצהירו, ר' עמ' 57-54 לפר' 6/23), ובעדותו הבהיר סטופינצקי כי מוטי לא היה איתו תמיד כל הזמן אלא הוא הגדיר לו איזו סחורה לספור וסטופינצקי הלך וספר והעלה את ממצאי הספירה למעשה, ולבסוף בדקו זאת עם תמיר (עמ' 16 לפר' 3/24).
בשים לב לעדותו של סטופינצקי על אופן עריכת ספירת המלאי והדפים שצורפו, ובהתחשב בכך שחתימתו של מוטי נתפסה גם בעיני עובדי גלומה כהכרחית לתיקוף ספירת המלאי, ובהתחשב בכך שלדו"חות ספירת המלאי (נספח 30 לתע"ר גלומה) צורפו 10 עמודים שמתוכם רק 4 חתומים בידי שני הצדדים ואחד נוסף נשלח בזמן אמת בקבוצת הווטסאפ שתמיר היה חלק ממנה והוא לא מחה על תוכנו בזמן אמת, ובהתחשב בכך שחמישה דפים אחרים נטולי תאריך, אינם חתומים ואף לא צורפו למייל ששלח רונן לבני דרום ביום 17.9.15 (נספח 14 עמ' 255 לתע"ר גלומה) - לא עלה בידי גלומה להוכיח אלא רק 5 מתוך 10 דו"חות ספירת המלאי עליהם נסמכה.
זה המקום לציין כי לא עלה בידי בני דרום להוכיח טעות חישובית או אחרת כלשהי בחישוב שערך רונן ביחס לשוויו של המלאי שנספר. הגם שתמיר הודה בעדותו כי השתתף בעבר בעשרות או מאות ספירות מלאי ותמיד רואה החשבון מכניס את ספירת המלאי למחשב, והגם שהודה כי מסר את ספירות המלאי לשי – לא הציג את ספירת המלאי שהוכנסה למחשבי בני דרום (עמ' 138-136 לפר' 6/23), וממילא לא הוכיח טעות חישובית כלשהי בתחשיב שערך רונן.
בהינתן האמור, מאחר שחישוב עלויות חומרי הגלם והמלאי נערך על ידי רונן על יסוד כל 10 דפי הספירה שבנספח 30 לתע"ר גלומה (נספח 32 לתע"ר גלומה), ומאחר שאין לבית המשפט כל דרך לבודד ולכמת את שווים של חומרי הגלם והתוצרת הגמורה שבחמשת העמודים המוכחים, ועל דרך היקש מהטיעון שהעלתה בני דרום עצמה בסיכומיה, ניתן להעריך את גובה ההפחתה מהחישוב שערך רונן בשיעור של 50% (כיחס דפי הספירה שהוכחו אל מול כלל דפי הספירה עליהם נסמך החישוב).
אשר על כן, אני קובעת כי עלה בידי גלומה להוכיח שבני דרום חבה לה מחצית משווי התוצרת הגמורה, בסך של 118,725 ₪ כולל מע"מ, וכי סכום זה יש לשערך מיום 31.8.15.

האם בני דרום הפרה את החובה לשלם בגין מלאי האריזות?

כזכור, הצדדים הסכימו בסעיף 6ה. להסכם המכר כי בני דרום תשלם תמורת מלאי האריזות בהתאם לספירה שתיערך ולפי שווי רכישת האריזות על ידי גלומה בגין האריזות בהן ייעשה שימוש בפועל, וכי התשלום יבוצע אחת לרבעון החל מהמועד הקבוע ובני דרום תעביר לגלומה בתום כל רבעון דוח המפרט את סוג האריזות והכמות בהן עשתה שימוש באותו רבעון.
לטענת רונן, בני דרום פעלה למכירת העסק לאפיפית חודשים ספורים לאחר שרכשה אותו ממנה על כל המלאי שבו מבלי שהעבירה כל דו"ח לגלומה בגין השימוש שנעשה על ידה במלאי האריזות, ומבלי ששולמה כל תמורה בעדן (ס' 130-129 לתצהירו). מאחר שלטענת רונן סיכום ערכי מלאי העסק של גלומה, הכולל את מלאי האריזות, עמד על 609,535 ₪ נכון ליום 31.12.14, רונן העריך את שווי מלאי האריזות שניטל על ידי בני דרום ללא רשות גלומה ומבלי ששולמה בעדו תמורה בסך 250,000 ₪ על הצד הנמוך, נכון ליום 30.11.15, ובסה"כ 273,726 ₪ כשהם משוערכים למועד הגשת התביעה (ס' 133-131, נספח 33 לתצהירו).
רונן אמנם הודה בעדותו כי בדיעבד הבין שמי שנטל את האריזות בפועל היה אפיפית (עמ' 126 לפר' 6/23), אך הבהיר כי מסר את הסחורה בקונסיגנציה לבני דרום, כי על פי ההסכם כל מה שלא עשו בו שימוש יוכלו להחזיר אך בני דרום לא רצו לרשום שום דבר (עמ' 127 לפר' 6/23).
מנגד, בני דרום דחתה את טענות גלומה בעניין האריזות. לטענת שי, גלומה כלל לא הביאה ראיה לכך שהיו אריזות שניתן היה לעשות בהן שימוש וכי נעשה בהן שימוש בפועל על ידי בני דרום. כחלק מספירת המלאי נספרו גם חומרי גלם לאריזות ובכל מקרה בני דרום לא עשתה כל שימוש באריזות. על פי ההסכם יש לשלם רק בגין אריזות שנעשה בהן שימוש ככל שהיו במקום אריזות. בני דרום הזמינה אריזות, שילמה עליהן ולא עשתה כל שימוש באריזות אחרות ואין כל מקום לחייבה בעניין זה (ס' 95 לתצהירו).
שי הוסיף וטען בתצהירו, כי בני דרום נאלצה להזמין אריזות חדשות כי האריזות הישנות היו כולן של מותגים פרטיים לא רלוונטיים או במצב שלא אׅפשר שימוש בהן ובכל מקרה לא עשתה שימוש באריזות של גלומה תעשיות (ס' 147, נספחים נת/32, נת/33 לתצהירו). שי הבהיר כי בהתאם לנספח ההתחשבנות בין בני דרום לאפיפית, אפיפית שילמה לבני דרום רק בגין אריזות וחומרי גלם לפסח שנרכשו על ידי בני דרום מגלומה (ס' כ158 נספח נת/34 לתצהירו).עוד טען שי כי לגלומה ידוע שהציוד נלקח על ידי אפיפית ולא על ידה ואין מקום לחיוב בני דרום בעניין (ס' 163 לתצהירו).
לאחר שעיינתי בכלל חומר הראיות ושמעתי העדויות שוכנעתי כי עלה בידי גלומה להוכיח שהיה בשטח המפעל מלאי אריזות שלא נרכש על ידי בני דרום ונלקח בפועל עם פינוי המפעל על ידי אפיפית, ואולם לא שוכנעתי כי עלה בידי גלומה לתחם את מספר האריזות שנלקחו כאמור ולכמת שוויו.
מעדותו של תמיר הוכח, כי תמיר צילם בעצמו מכולות שהיו מצויות במפעל ובתוכן מלאי אריזות ושלח התמונות בקבוצת הווטסאפ של מנהלי גלומה (עמ' 152 ש' 20-18; עמ' 157 ש' 26; עמ' 158 ש' 16; עמ' 159 ש' 2-1; 7; עמ' 160 ש' 7 לפר' 6/23, ת/53). הגם שתמונות אלו לא גולו בהליך הגלמ"ס, משאישר תמיר כי צילם אותן ניתן היה להכשירן כראיה, וודאי לעצם קיומן של מכולות וציוד אריזות בתוכן.
בנוסף סטופינצקי ציין, כי מלאי העסק היה מסודר הן במחסנים השונים שבמפעל והן מחוצה לו בשתי מכולות ענק שהיו שייכות לגלומה, והעיד כי במכולות היו ככלל קרטונים שלא נעשה בהם שימוש יומיומי אלא אחת לכמה חודשים או לקראת הפסח. לטענתו תמיד נשארו במכולות קרטונים משנה קודמת אותם היו מוציאים לעבודה לאריזה, וכי עיקר הקרטונים היו של חברות בחו"ל, של הדגנים לפסח (ס' 7 לתצהירו וכן עמ' 18-17 לפר' 3/24).
עצם קיומו של מלאי אריזות שבני דרום לא שילמה בגינו ובכל זאת אפשרה העברתו/מסירתו לאפיפית נלמד מכך שבהסכם אפיפית נכלל גם מלאי האריזות (ס' 2.7 ו- 3.13 להסכם אפיפית, נספח 23 לתצהיר רונן). גם במסמך סיכום התחשבנות בין גלומה לאפיפית מיום 24.1.16 (נספח 25 לתצהיר רונן) יש הבחנה בין אריזות לפסח בעדן גבתה בני דרום תמורה מאפיפית ולגביהן היו לבני דרום חשבוניות רכישה והוכחת קבלה לבין אריזות למוצרי חמץ שהועברו לאפיפית ללא תמורה ולא היו לבני דרום אסמכתאות להצגת רכישתן באופן שתומך במסקנה שאריזות שכאלו היו בנמצא במפעל עם מסירתו לחזקת בני דרום והיא לא שילמה תמורה עודפת בעדן.
זה המקום להוסיף ולציין כי בני דרום מכרה או מסרה את המלאי לאפיפית כמות שהוא (סעיף 9.7.1 להסכם אפיפית), ואוריאל מאפיפית אישר שאפיפית ובני דרום ביצעו ספירת מלאי של המוצרים שהיו בשימוש ואפיפית לקחה את כל שאר המוצרים ללא תמורה (עמ' 213-212 לפר' 6/23).
בעדותו לפניי ציין אוריאל מאפיפית, כי שילם על כל מה שהיה צריך לשלם, ולא שלל את האפשרות לכך שלקח גם אריזות שלא היה צריך או שלא ניתן היה להשתמש בהן ושלא שילם תמורתן (עמ' 203-201; 208 לפר' 6/23).
שוכנעתי אם כן כי היו בבית העסק אריזות של גלומה שבני דרום לא עשתה בהן שימוש ולא רכשה אותן, אך למרות זאת הן נלקחו בפועל על ידי אפיפית, ללא תמורה.
ההסכמות בין גלומה לבני דרום בנוגע למלאי האריזות משקפות למעשה עסקת קונסיגנציה, במסגרתה הבעלות באריזות נותרת בידי גלומה עד שבני דרום עושה בהן שימוש, כאשר התשלום נעשה לפי שימוש בפועל. טיבה של העסקה כעסקת קונסיגנציה גם אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים (ר' למשל עדותו של רונן בעמ' 127; ועדותו של אורי בעמ' 240 לפר' 6/23).
הגם שעסקינן בעסקת קונסיגנציה ובני דרום לא שילמה לגלומה בגין האריזות שנלקחו והגם שאלו נלקחו בפועל על ידי אפיפית, אני סבורה כי היה על בני דרום לשאת בענייננו באחריות ללקיחתן ולשלם לגלומה את שווין ממספר טעמים.
ראשית, הגם שבעסקת קונסיגנציה הבעלות נשארת ככלל בידי המוכר ועיקר הסיכונים לאובדן או לנזק למוצר מוטלים על המוכר, הרי שהרוכש הפוטנציאלי נחשב לרוב כ"שומר שכר" על הסחורה, כאשר אחריותו מוגבלת לנזק שנגרם לסחורה כתוצאה מאחסונה בחזקתו או כתוצאה מרשלנותו בשמירה עליה (השוו למשל ל רע"א 5438/95 דוד רוזנווסר בע"מ נ Lloyds underwriters through Willis Faber Ltd., פ"ד נא(5) 855 (1998)). דומני כי בנסיבות דנן ובהינתן הסכם המכר ותניותיו, האחריות לשמירה על האריזות (ובצידה האחריות על נטילתן ללא תשלום) צריכה להיות מוטלת על בני דרום.
החזקה במפעל, על כל תכולתו – לרבות השליטה בנעשה בתכולת האריזות והבחירה אם לעשות בהן שימוש אם לאו - הייתה בידי בני דרום, ולפי סעיף 6ה. להסכם המכר (לעיל), היה על בני דרום לדווח בתום רבעון מהמועד הקובע (30.11.15) על השימוש שנעשה במלאי האריזות בפועל והיא לא עשתה כן. אינני סבורה כי בנסיבות שכאלו הייתה זו אחריותה של גלומה לשלוח פקחים ונציגים מטעמה בכל רגע נתון על מנת לוודא שלא נעשה שימוש באריזות שלא שולמה תמורתן, אלא חובת השמירה עליהן והשבתן לידי גלומה ככל שהחזקה בשטח עברה לאחרים – צריכה לחול על בני דרום.
גם אם פינוי המפעל על ידי אפיפית נעשה בתיאום עם מוטי וגם אם מוטי נכח בשטח המפעל במועד פינויו על ידי אפיפית ולא אמר מילה (ס' 25 לתצהירו של אוריאל מאפיפית), לא שוכנעתי כי התיר לאפיפית ליטול אריזות שלא שולמה לגלומה תמורתן (בשיחה מיום 10.4.16 נראה כי מוטי אישר לאפיפית לקחת דברים מהמפעל, אך כוונתו הייתה לפריטים ספציפיים שאינם האריזות - ר' ס' 162 נספח נת/35 לתצהירו של שי; עמ' 394 לתע"ר הנתבעים).
שנית, בנסיבות תיק זה אני סבורה כי נכון היה לחייב את בני דרום בתשלום עבור האריזות שהוכח כי נשארו במפעל ולא הוחזרו לגלומה, גם מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט בשים לב לכך שהאריזות נלקחו בפועל על ידי אפיפית. בהתאם לסעיף 9.7.2 להסכם אפיפית, במידה שאפיפית לא תרכוש את כל האריזות ומלאי חומרי הגלם היא תישא במחצית עלותם בצירוף מע"מ (נספח 23 לתע"ר גלומה), כך שבני דרום התעשרה או אמורה הייתה להתעשר מעצם ההעברה גם אם לא הוצגה התחשבנות ספציפית בין בני דרום לאפיפית לעניין זה.
מכל מקום, למרות מסקנתי כי היה על בני דרום לשלם לגלומה את שווי האריזות שהושארו במפעל ונלקחו על ידי אפיפית, אני סבורה כי לא עלה בידי גלומה להוכיח את כמות האריזות שהייתה במפעל ונקלחה כאמור או את שוויה.
בהקשר זה גלומה הסתמכה על "דו"ח סיכום ערכי מלאי גלומה ליום 31.12.14" (נספח 33 לתע"ר גלומה). ואולם מדובר במסמך לא חתום, אשר רונן עצמו העיד כי לא הוא אלא רואה החשבון של החברה ערך (עמ' 130 ש' 16-14 לתצהירו). רואה החשבון לא זומן למתן עדות, לא ברור על סמך מה נערך אותו דו"ח, והוא ממילא לא יכול לשמש ראיה קבילה לאמיתות תוכנו. ממילא גם שווי האריזות שנתבע ואשר נסמך על אותו דו"ח נקבע על ידי גלומה על דרך האומדנה בלבד, ולא ברורים השיקולים שעמדו ביסוד אופן החישוב.
יוצא אם כן כי בעוד שגלומה הוכיחה זכאותה לקבל את תמורת האריזות שלה שהיו במפעל ונלקחו, היא לא הוכיחה את היקף האריזות ואת כימות שוויון ובכל למעשה לא עמדה בנטל הוכחת הנזק, ויש לדחות תביעתה בראש נזק זה.

האם בני דרום הפרה החובה לשלם את דמי השכירות ואת תשלומי החובה?

לטענת רונן, לצורך המשך הפעילות העסקית השוטפת של העסק, בני דרום התחייבה להיכנס בנעלי גלומה בכל דבר ועניין, לרבות כשוכרת כלל הנכסים שהושכרו לטובת הפעלת העסק עד להעברתו המתוכננת של העסק למושב בני דרום. למרות זאת לטענתו בני דרום נמנעה מלחתום על הסכמי שכירות עם כל משכירי הנכסים בהם מצוי העסק וחתמה רק על הסכם שכירות מול חברת א.ג.א.ה בע"מ מיום 17.6.15 (שנחתם עד לתקופה המסתיימת ביום 28.2.16 בשל תכניותיה של בני דרום להעתקת המפעל). לטענתו בני דרום לא חתמה על הסכמי שכירות מול חברת גביש וחברת מ.ג. יצחקי – שאר בעלי הנכסים עליהם מצוי העסק, וכן נמנעה מתשלום דמי השכירות בגין המושכר. עוד נמנעה לטענתו בני דרום מהעברת רישום הנכסים בהם מצוי העסק על שמה כמחזיקה לעניין תשלום המסים העירוניים בעיריית פתח תקווה ונמנעה מתשלום המסים העירוניים והוצאות החזקת העסק. לטענתו פניות בעניין זה לא הועילו (ס' 165-162, נספח 39-38 לתצהירו; ס' 48-44 לתצהירו של מוטי).
רונן הוסיף, כי לצורך הקטנת נזקיה, ומאחר שהיא נותרה חתומה על הסכם שכירות מול חברת גביש ומול חברת מ.ג. יצחקי בע"מ – גלומה שילמה במקום בני דרום את דמי השכירות בגין חודשים 8/15-10/15, בסך 42,228 ₪ (ס' 166 לתצהירו; ס' 49 לתצהירו של מוטי ונספחים 48-47 לנספחי התצהיר).
עוד טען רונן כי גלומה שילמה במקומה של בני דרום את תשלומי החזקת העסק, ובתוך כך שילמה בגין חשמל – סך של 1,479 ₪; בגין ארנונה – סך של 19,307 ₪; ובגין אספקת גז – סך של 5,519 ₪ (ס' 167, נספח 40 לתצהירו, וכן ס' 50 לתצהירו של מוטי).
אשר על כן לטענת גלומה בני דרום חבה לה 71,060 ₪, המשוערכים לסך של 78,000 ₪ נכון ליום הגשת התביעה.
שי טען מנגד, כי בני דרום שילמה את החשבונות שהגיעו אליה ולא ידעה על חשבונות או תשלומים ששולמו על ידי גלומה ככל ושולמו. לטענתו ככל שהיו תשלומים כאמור – ממילא יש לקזזם כנגד הנזקים וההפסדים שגרמה גלומה לבני דרום (ס' 168 לתצהירו).
לאחר עיון בכלל חומר הראיות שהוצג לפניי כמו גם שמיעת העדויות, שוכנעתי כי עלה בידי גלומה להוכיח זכאותה לשיפוי בגין תשלומי שכירות והחזקת הנכס.
אמנם, שי טען בתצהירו כי לצורך המשך הייצור במפעל בפתח תקווה עד להעברתו לבני דרום התקשרה בני דרום בהסכם שכירות עם 3 בעלי המפעל בפתח תקווה, שהם חברת א.ג.א.ה (בבעלות מוטי); חברת גביש וחבר מ.ג. יצחקי, וזאת לתקופת שכירות בת מספר חודשים נוספים. שי גם צירף לתצהירו שני הסכמי שכירות מתוך השלושה שלטענתו נחתמו (ס' 164, נספחים נת/36; נת/37 לתצהירו).
ואולם, בניגוד לטענתו כי בני דרום שילמה את כל דמי השכירות למשכירים השונים ולא הייתה טענה מצדם בקשר עם דמי השכירות, ועל אף שצירף לתצהירו את כרטסת התשלומים של בני דרום לכל אחד מהמשכירים – לא מצאתי שם אסמכתה לביצוע התשלומים שגלומה תובעת בתביעתה.
אין מחלוקת על כך שבני דרום שילמה את דמי השכירות לחברת א.ג.א.ה והתביעה לא התייחסה לתשלומים אלו (רונן אף אישר בכתב שכל דמי השכירות שולמו לחברת א.ג.א.ה (נספחים נת/38; נת/39; נת/40; נת/41 לתצהירו של שי, ור' עמ' 61-60 לפר' 6/23).
ואולם ביחס לשאר התשלומים - טענותיה של גלומה נתמכו בהתכתבות מזמן אמת בה העלתה כלפי בני דרום טרוניה על הימנעותה מתשלום ארנונה, חשמל ודמי שכירות מול 2 המשכירים האחרים של הנכס (נספח 39 לתע"ר גלומה, מייל מיום 15.12.15 ומיום 7.10.15).
בתוך כך, בפניה מיום 7.10.15 התריע ב"כ גלומה בפני ב"כ בני דרום על כך שעליהם להשלים התשלום הראשון בהתאם להסכם השכירות שנחתם עימם ושולם בחסר כמו גם לשלם דמי שכירות בגין חודש 10/15 וארנונה, כמו גם לשלם את מלוא העלויות (דמי שכירות, ארנונה חשמל וכיו"ב) בגין שני הסכמי השכירות הנוספים לגבי השטחים הנוספים בהם נמצא הציוד ושבהם הם עושים שימוש (נספח 18 עמ' 420 לתצהיר רונן).
מוטי הבהיר בעדותו כי הוא חבש שני כובעים: של א.ג.א.ה ושל גלומה. גלומה שכרה את הנכסים להפעלת העסק גם מבעלי הנכסים האחרים, כאשר דמי השכירות שנתבעו התייחסו לחוב השכירות כלפי חברת גביש וחברת מ.ג. יצחקי בלבד. מוטי טען כי אמר לבני דרום שהוא נתן למשכירים האחרים צ'קים לכל השנה, וכי הוא יגבה זאת מבני דרום, ולטענתו בני דרום הסכימו לכך (עמ' 61 ש' 27-21 לפר' 6/23. ר' בעניין זה גם ס' 51 לתצהירו).
בהמשך עדותו הוסיף מוטי, כי בחוזה שערכה בני דרום עם חברת גביש תוקנה תקופת השכירות בכתב יד מ- 1/9 לסוף 10/15. מוטי הסביר כי שילם לחברת גביש את השכירות בגין חודשים 9-10/15, ומכאן גלומה תובעת את בני דרום על השבת הסכום (עמ' 63-62 לפר' 6/23).
אשר לתשלומים שלטענת בני דרום שילמה לחברת גביש לשנת 2015 – מוטי טען שאין בנמצא כל כרטסת בעניין תשלומים שביצעה בני דרום על חשבון חוב זה (ס' 52 לתצהירו), ובעדותו הסביר כי התשלום ששילמו בני דרום היה בגין ההמשך, והוא עצמו שילם בגין החודשים 9/15 ו – 10/15 (עמ' 63-62 לפר' 6/23).
ואמנם, הכרטסת שצירפה בני דרום לתצהיריה להוכחת התשלומים לחברת גביש מתייחסת לתקופה שהחלה בחודש 11/15 (נספח נת/39 לתע"ר בני דרום). מכאן שעלה בידי גלומה להוכיח שבני דרום חייבת לה בגין התשלומים ששילמה לחברת גביש.
אשר לתשלומים שבוצעו ליצחקי החל מ – 11/15 ועד 4/16, מוטי טען שגלומה שילמה ליצחקי בגין התקופה שעד 11/15, שכן הצ'קים המשיכו להיפרע על ידי יצחקי ועל בני דרום להשיב לגלומה את ששילמה במקומה (ס' 52 לתצהירו).
ואמנם, הכרטסת שצירפה בני דרום לתצהיריה להוכחת התשלומים לחברת יצחקי מתייחסת אף היא לתקופה שהחלה בחודש 11/15 (נספח נת/40 לתע"ר בני דרום). מכאן שעלה בידי גלומה להוכיח שבני דרום חייבת לה גם בגין התשלומים ששילמה לחברת יצחקי.
אשר לתשלומים ששילמה גלומה לחברת החשמל - בעדותו חזר מוטי על טענתו והבהיר כי שילם את החוב לחברת החשמל כי רצה שבני דרום יצליחו וחשש שהחשמל למפעל ינותק. לטענתו אמר לשי כי הוא ישלם ושי יחזיר לו (עמ' 63 לפר' 6/23). בני דרום אמנם צירפה לתצהיריה כרטסת תשלומים לחברת החשמל (נת/42 לתע"ר בני דרום). ואולם מהכרטסת האמורה עולה כי החלה לשלם רק בחודש 2/2016, ואין שם כל אינדיקציה – לא כל שכן הוכחה – לכך ששילמה לחברת החשמל תשלומים בגין השימוש בחשמל לחודשים שעד 11/15. משכך, לא עלה בידי בני דרום להדוף את טענות גלומה לעניין זה.
אשר לתשלומים ששילמה גלומה לחברת הגז ולתאגיד המים - מכרטסת התשלומים לחברת הגז כפי שצורפה על ידי בני דרום לתצהיריה (נת/43 לתע"ר בני דרום) נראה כי התשלום הראשון ששולם הוא מחודש 11/15, באופן שתומך בטענת גלומה כי שילמה עבור בני דרום את התשלומים עד למועד זה. גם התשלום הראשון של בני דרום לתאגיד המים על פי הכרטסת שצורפה מתייחס לתאריך 21.10.15, באופן שתומך אף הוא בטענת גלומה לכך ששילמה עבור בני דרום תשלומים אלו עד לאותו מועד.
ביחס לתשלומים ששילמה גלומה לעיריית פתח תקווה בגין ארנונה, מוטי הבהיר בעדותו כי פנה לעירייה בחודש 11/15 כאשר רק אז שי הגיע ודווח על שינוי רישום המחזיק. מוטי ביקש מהעירייה לערוך לו חשבון עד חודש 11/15 ונערך לו חשבון בסך כ – 19,000 ₪. לטענתו דוּבּר שהתשלום יוּשב לו (עמ' 67 לפר' 6/23). כרטסת התשלומים של בני דרום לעיריית פתח תקווה (נת/44) אמנם מלמדת על תשלום שביצעה בני דרום לעיריית פתח תקווה בגין יתרת חוב, אך התשלום בוצע ביום 19.6.16 בלבד ולא ברור בגין אילו חיובים ספציפיים. אין בכרטסת כדי להדוף את טענת גלומה ששילמה עבור בני דרום תשלומי ארנונה עד לסוף חודש 10/15.
אשר על כן, עלה בידי גלומה להוכיח כי שילמה סך של 42,228 ₪ בגין שכירות הנכס; סך של 1,479 ₪ בגין חשמל; סך של 19,307 בש"ח בגין חוב ארנונה וסך של 5,519 ₪ בגין אספקת גז, ובסך הכל סך של 68,533 ₪ אותם על בני דרום להשיב לה, כשיש לשערכם החל מיום 1.11.15.
אשר לתשלומים בסך 16,380 ₪ שלטענת בני דרום היא שילמה לקבלן שיפוצים ואשר יש לטענתה לקזז מסכום התביעה נגדה, לא שוכנעתי כי הוכחה טענת הקיזוז. אמנם שי צירף לתצהירו העתק מהתצהיר שהגיש בהליך שניהל מול חברת גביש ממנו עולה כי קיימת מחלוקת בעניין הגורם שצריך לשאת בעלות אותו שיפוץ (נספח נת/45 לתצהירו). מוטי ציין שלא ברור היכן בוצע השיפוץ ומה מהותו, ואולם ככל שמדובר בהכנת קיר הפרדה במפעל שהוסר על ידי גלומה בעבר בהתאם לסיכום בין מוטי לשי, מוטי אמור היה לשלם על הניקיון והצבע ואילו הנתבעים על השיפוץ וכך היה, ובזמן אמת לא נדרשה גלומה לשלם תשלום כלשהו בגין שיפוצים (ס' 52 לתצהירו).
מדובר במחלוקת שלא הוכרעה ולא נשמעו לגביה ראיות בהליך דנן, וגם אם בני דרום הוכיחה כי שילמה סכום של 16,380 ₪ בגין בניית קיר באמצעות כרטסת הנהלת החשבונות שלה (נספח נת/46 לתע"ר בני דרום) עדיין אין בכך משום הוכחה לכך שעל גלומה לשאת בתשלום זה, ולכן לא הוכחה טענת הקיזוז והיא נדחית בזאת.

האם עלה בידי גלומה להוכיח שבני דרום נטלה רכוש שלא נכלל בהסכם המכר מבלי לשלם בגינו?

לטענת גלומה, היה בבעלותה ציוד מטלטלין שהונח בשטח המפעל ולא נמכר לבני דרום במסגרת הסכם המכר, ולימים התברר לה כי במסגרת הסכם אפיפית בני דרום נהגה ברכוש מנהג בעלים ומכרה אותו לאפיפית ללא רשות ומבלי ששילמה בגינו כל תמורה לגלומה. שוויו של הרכוש הוערך על ידי רונן ב- 115,558 ₪ כולל מע"מ, ובסך של 126,525 ₪ כשהם משוערכים נכון למועד הגשת התביעה (ס' 155-154, נספח 34 לתצהירו).
שי מצדו טען, כי המפעל של גלומה היה מורכב משלושה חלקים שכל אחד מהם שייך לבעלים אחר. אחד מהם היה מוטי באמצעות חברת א.ג.א.ה. בע"מ, ומשכך גלומה השאירה במקומות שונים במבנה (כמו למשל בגג המבנה), גם לאחר חתימת ההסכמים, כל מיני גרוטאות וציוד שבני דרום לא קנתה ולא עשתה בהם כל שימוש. גלומה צריכה הייתה לפנות גרוטאות וציוד זה אך לא עשתה כן ומעולם לא נערכה רשימה מסודרת של גרוטאות וציוד זה ובני דרום לא התייחסה אליהם לחלוטין (ס' 43-41 לתצהירו של שי).
שוכנעתי כי למצער חלק מהציוד שפורט בנספח 34 לתצהירו של רונן אמנם היה קיים במפעל גלומה טרם פינויו על ידי אפיפית. בתוך כך שוכנעתי כי מכולות היו פיסית בשטח המפעל (ר' למשל עדותו של תמיר שהודה כי צילם את המכולות, ר' עמ' 158 לפר' 6/23), ואף שוכנעתי כי הייתה במפעל מכונת התפחה של פופקורן (ר' ביום 27.5.15 נשלחה הודעת דוא"ל שנשלחה לבני דרום ביום 27.5.15 שם צוין בזמן אמת קיומה של מכונת התפחה של פופקורן שאינה כלולה בציוד שנמכר לבני דרום בהסכם המכר (ס' 53, נספח 22 לתצהיר רונן)).
נתון זה נתמך גם בפרוטוקולי הדיונים בהליך לפינוי מושכר שהגיש אחד מבעלי המקרקעין עליהם ממוקם העסק בפתח תקווה (בתא"מ 19469-11-16), שם אישר שי בעדותו שהמכולה והמשטחים הנזכרים אינם ציוד של בני דרום אלא של גלומה (ס' 158 לתצהיר רונן נספחים 36, 37 לתצהירו).
ואולם מעבר לאמור לא הוצגה לפניי כל אסמכתה לציוד נוסף שהיה בבעלות גלומה ונלקח ללא רשות ומבלי ששולמה בגינו תמורה.
גם ביחס למכולות ולמכונת התפחת הפופקורן שעצם קיומן הוכח – לא הוכח שבני דרום היא שנטלה אותן.
זה המקום לציין כי בכתב התביעה שהוגש בהליך הקודם לא אוזכר דבר נטילתן של 2 המכולות ולא היה בפיו של רונן הסבר סביר לכך זולת הטענה כי הבחינו ש"פספסו" דברים (עמ' 116 לפר' 6/23). אוריאל מאפיפית (שהתרשמתי מעדותו כמהימנה ביותר) ואשר הוא נטול אינטרס בהליך זה הכחיש כי אפיפית נטלה ממפעל גלומה מכולות וגם הכחיש תשלום על הובלת מכולות אלו. לצד זאת, הוא לא יכול היה לשלול שהמוביל לקח אותן או זרק אותן (עמ' 205-204 לפר' 6/23).
בכל מקרה אני סבורה כי היה זה באחריותה של גלומה כבעלת הציוד אותו הותירה בשטח המפעל מבלי שנכלל בהסכם המכר - לשמור עליו ולוודא כי לא נלקח.
מוטי הודה בעדותו כי היה במפעל באחד הימים של פינוי העסק על ידי אפיפית, ואף הודה כי ראה "שלוקחים דברים" אך לא אמר דבר כי לא ידע מה סוכם עם רונן. לצד זאת מוטי לא סיפק הסבר מניח דעת לכך שרק בדיעבד התקשר לרונן והלה אמר שלא אישר לאפיפית לקחת המכולות (עמ' 42-39 לפר'). בהקשר זה אין למוטי ולגלומה להלין אלא על עצמם.
יתרה מכך, אף לוּ היה עולה בידי גלומה להוכיח שבני דרום היא זו שנטלה את המכולות ואת מכונת התפחת הפופקורן – לא עלה בידיה להוכיח את שווין.
לעניין המכולות הציג רונן הערכה שנתמכה בפרסומי יד 2 בדבר המחיר המבוקש בעד שתי מכולות משומשות באורך של 40 רגל כל אחת, אשר עומד על סך של כ – 20,000 ₪ בהתאם לפרסומי יד 2 (ס' 156, נספח 35 לתצהירו). מעבר לכך שבכתב התביעה הועמד שווין של המכולות על סכום של 16,000 (ס' 58 לכתב התביעה) באופן שלא עולה בקנה אחד עם השינוי שחל בתע"ר מטעם גלומה ומעיב על מהימנות ההערכה, מובן כי אין בכך הוכחת נזק ראויה או בכלל, ולא ניתן לסמוך על כך לצורך הוכחת שווי המכולות בענייננו.
לעניין מכונת התפחת הפופקורן לא צורפה כל אסמכתה בעלת משקל להערכת שוויה, והערכת השווי מתבססת על טיוטת רשימת ציוד שנעלם לפי הטענה מהמפעל ולא נמכר במסגרת הסכם המכר (נספח 34 לתע"ר גלומה). לא ברור מי ערך את הערכת השווי ועל סמך אילו נתונים או ניסיון מקצועי נערכה וכיצד נקבע שווי המוצרים המנויים בה.
לא די בכך כדי לעמוד בנטל הוכחת נזק ודי גם בכך כדי לדחות התביעה בראש נזק זה.

האם בני דרום הפרה את ההסכם למתן שירותים והאם הציגה מצגי שווא ועוולה בתרמית כלפי ניו אדוונס ורונן?

לטענת רונן, הוא וניו אדוונס עשו ככל יכולתם על מנת לסייע לבני דרום ולמלא את חלקם על פי ההסכם למתן שירותים והיו זמינים עבורם לכל שאלה הנוגעת להפעלת העסק. הם גם מסרו לבני דרום את מלוא הידע הרלוונטי לגבי מכונות הייצור, הפורמולות, ההרכבים שיטות הייצור, המינונים וביצוע ההזמנות לקראת פסח 2016. למרות זאת בני דרום לא שילמה את מלוא התמורה שסוכמה בעסקה, ומתוך 1.5 מיליון ₪ שהתחייבה לשלם על פי ההסכם למתן שירותים שילמה כ – 65,000 ₪ בלבד בתוספת מע"מ, תוך הפרת המערכת ההסכמית שבין הצדדים (ס' 38-37 לתצהיר רונן).
רונן הוסיף וציין, כי הוא וניו אדוונס נתנו לבני דרום את מלוא שירותי הליווי והייעוץ המחויבים על פי ההסכם למתן שירותים בכדי שהמפעל יוכל לעבוד כראוי ולייצר את הייצור לפסח 2016 באופן עצמאי, ובתוך כך בין היתר פנה ללקוחות של גלומה לשם חידוש פעילות העסק במתכונתו החדשה בידי בני דרום; העביר לשי רשימת פריטים שביכולתו של העסק לייצר אותה שנה; העביר לו פניות של לקוחות לגבי ייצור לקראת הפסח והיה זמין עבורם לכל עניין (ס' 30-24; 37 ונספחים 16-14 לתצהירו). עוד טען רונן, כי למרות פניותיו החוזרות ונשנות לנתבעים עוד מחודש 9/15 כי ייערכו לחג הפסח מבעוד מועד, וכי ביום 27.10.15 שלח לשי דוא"ל ביחס לחלקים שנדרש להזמין בעניין תפעולו השוטף של קו הייצור, רק ביום 4.11.15 פנה אורי לראשונה לבירור הצעת מחיר לחומרי גלם לפסח ורק ביום 3.12.15 פנה אליו שי בעניין הדרכה לעניין ייצור פסח (ס' 33-32 נספח 16 לתצהירו)
עוד טען רונן כי הוא וניו אדוונס שמרו על סודיות ונמנעו מלעסוק בתחום עיסוקו של העסק נוכח תניית אי התחרות הקבועה בו לכל הפחות לתקופה של שנתיים ומחצה ממועד החתימה על ההסכמים ועד הגשת התביעה בהליך הקודם (11/2017) אף לאחר שההסכם למתן שירותים סוכל על ידי בני דרום מאחר שמעולם לא בוטל על ידה (ס' 23-22 לתצהירו).
לטענת רונן, בשום שלב לא ביטלו הנתבעים את ההסכם למתן שירותים אך מנגד פעלו לסיכולו במכירת העסק לאפיפית תוך הסתרת מכירתו מהתובעות בכדי להתחמק מתשלום התמורה המוסכמת בהסכם למתן שירותים תוך שהם מוסיפים לקבל מידי רונן ומניו אדוונס את מלוא השירותים על פי הסכם זה ותוך שהם יודעים שאין בכוונתם לשלם התמורה בגין ההסכם למתן שירותים כמו גם להפר את הסכם המכר (ס' 60-59 לתצהירו).
רונן הוסיף וטען כי בני דרום התחייבה בהסכם עם אפיפית להעביר לאפיפית את הידע המצוי בידה בקשר עם תחום הפעילות והממכר (ס' 7 להסכם אפיפית, נספח 23 לתצהירו) כשבה בעת פעלה בחוסר תום לב לסיכולו של ההסכם למתון שירותים אל מול ניו אדוונס (ס' 66-61 לתצהיר רונן). לטענתו מדובר בהפרה יסודית ובהתנהלות חסרת תום לב בוטה בקיום הסכמים בעטיה ניסתה בני דרום באמצעות מצגי שווא של שי ואורי באופן אישי לחמוק מתשלום מלוא התמורה המוסכמת על פי המערכת ההסכמית (ס' 67 לתצהירו).
שי מנגד טען כי לנוכח מצגי השווא שהתבררו לאחר החתימה על ההסכמים ולאחר ששילמה בני דרום את מלוא התמורה לפי הסכם המכר ולא הייתה לה כל אפשרות מעשית לקיים את הפעילות שרכשה בשל מצגי השווא של גלומה, ומאחר שהכספים ששילמה לגלומה הועברו ישירות אל הבנקים לסילוק חובות של גלומה ולא היה סיכוי לקבלם גם לו הייתה נוקטת בהליכים משפטיים – היא בחרה להקטין נזקיה ומכרה הפעילות לאפיפית כנגד 2,250,000 ₪ בתוספת מע"מ ב- 90 תשלומים חודשיים (ס' 14-12 לתצהירו של שי).
לטענת שי, ככל שלא היה נמצא קונה הייתה בני דרום נאלצת לסגור הפעילות ובכל מקרה לא הייתה ממשיכה לקיימה (ס' 14 לתצהירו). עוד טען שי, כי פרט לתשלום התמורה בגין מכירת הפעילות לאפיפית (2,250,000 ₪ בתוספת מע"מ) לא קיבלה בני דרום כל תשלום נוסף מאת אפיפית בגין רווחים שיש לאפיפית, ככל שיש, מתחום הפעילות (ס' 19 לתצהירו).

שוכנעתי כי הפסקת הפעילות של בני דרום בעסק ומכירתו לאפיפית נבעו מטעות בכדאיות העסקה ומרצון להימנע מהפסדים נוספים לאחר מעשה ולא ממצגי שווא או תרמית כלשהי מצידה

לטענת רונן בתצהירו בני דרום מסרה הצהרות כוזבות בהסכם המכר ולפיהן היא בעלת הידע והניסיון לקיום התחייבויותיה על פיו, כי רכשה העסק בהתאם למצבו במועד החתימה כפוף לבלאי סביר כתוצאה משימוש רגיל במהלך העסקים עד למועד הקובע, כי בדקה העסק, הציוד והמוניטין הנרכשים במסגרת העסקה ומוותרת על כל טענת אי התאמה וכי היא בעלת הידע והכישורים הדרושים להערכת העסקה על הסיכונים והסיכויים הכרוכים בה (ס' 1.2 לתצהירו). לטענתו בני דרום הפרה מצגים אלו.
עוד טען רונן כי למיטב ידיעתו, עובר לחתימת הסכם המכר התכוונה בני דרום להעביר את פעילות העסק למפעל במושב בני דרום (להלן – "המפעל החלופי") הסמוך למפעל "שיבולים" שבבעלות בני דרום (או חברה אחרת בשליטתה) העוסקת בייצור אטריות, פסטות וכיו"ב, וכי על בסיס צפי זה נבנתה התכנית העסקית של בני דרום (ס' 71-70 לתצהירו). עוד טען כי לאחר החתימה על הסכם המכר, במסגרת בקשות למתן היתרים מתאימים סירבו הגורמים המוסמכים מטעם משרד הבריאות לאשר את פעילות בני דרום במפעל החלופי באופן ששמט הקרקע מתחת להנחות היסוד העסקיות של בני דרום וחייב אותה לחשב מסלול מחדש, כאשר עיקר הקשב של שי ואורי היה נתון אותה עת למציאת אלטרנטיבה להעברת המפעל ולא לייצור מוצרים ולהשאת רווחים, בפרט כשמדובר בחודשים קריטיים למפעל מבחינת הייצור לחג הפסח 2016 (ס' 78-72 לתצהירו). עוד טען כי שי שהה בחודשים הקריטיים בחו"ל והותיר את מר תמיר לינד (להלן- "תמיר") מטעם בני דרום לבדו – תחילה לחפיפה ובהמשך לניהול העסק כולו תוך שתמיר התלונן באזני רונן כי הותירו אותו לבד (ס' 82-78; 85 לתצהיר רונן; ור' גם ס' 22-18; 26-24 לתצהירו של מוטי).
מוטי הוסיף וטען בתצהירו, כי באמצע חודש 8/15 אורי ציין בפניו כי לנוכח סירוב משרד הבריאות להעתקת המפעל למושב בני דרום בכוונת הנתבעים להעתיקו לשדרות או ליבנה, כי שכרו יועץ חיצוני לשם כך וכי עלויות העתקת המפעל מסתכמות בכ- 3 מיליון ₪. מוטי טען כי למיטב ידיעתו אותר מקום חלופי בשדרות אך מכיוון ששי נסע אותה עת לחופש בת חודש בחו"ל העניין לא נסגר מול בעלי הנכס בשדרות וכששב מחו"ל התברר כי הנכס הושכר לאחרים באופן שעולה כדי רשלנות רבתי מצד הנתבעים (ס' 28-27 לתצהירו של מוטי).
מוטי הוסיף כי למיטב זכרונו לאחר מכירת העסק לבני דרום שי ואורי שהם ממנהלי בני דרום לא שהו במפעל באופן רציף ובתדירות גבוהה: שי שהה בטיול ארוך בחו"ל בסמוך לאחר המכר ותקופת החפיפה של תמיר ואורי היה מצוי רוב שעות היום מחוץ למפעל בנסיון לאתר מקום חלופי, כך שעיקר עול העבודה נפל על תמיר, ללא כל הנחיה מצד הנתבעים (ס' 43-41 לתצהירו של מוטי).
לטענת רונן, נוכח התנהלותם הרשלנית של הנתבעים לא ניתן היה לייצר את פס הכשרות המיוחדת של המוצרים לפסח, ואף נמנע ייצור מוצרים ללקוחות שרונן עצמו הביא לבני דרום באופן שהוביל הפסד ניכר למפעל ולטענתו גם הוביל להסכם אפיפית (ס' 89-86 לתצהירו).
מוטי הבהיר אף הוא בתצהירו כי משך כל השנים יתרונה היחסי של גלומה היה בקו הייצור לפסח, בשוק החטיפים והממתקים בעלי הכשרות למהדרין בו הייתה גלומה ממקסמת רווחיה כל השנים בעוד שבשוק המוצרים בכשרות הפחותה מתח הרווחים היה נמוך יותר (ס' 8-7 לתצהירו של מוטי).
בני דרום הכחישה טענות אלו וגרסתה הייתה שונה.
שי ציין, כי לאחר חתימת ההסכמים בני דרום החלה להיערך לקבלת הפעילות כאשר הוא טיפל בענייני המפעל וההכנות לייצור פסח ואורי טיפל בין היתר בנושא שכירת המקום החלופי להעברת המפעל. הוא אמנם טס לשלושה שבועות לחופשה בחול במהלך חודש 8/15 אך חזר בטרם קבלת הפעילות והמועד הקובע ובמהלך נסיעה זו עמד בקשר רציף עם אורי ותמיר (ס' 80-79 לתצהירו). לטענתו לצורך החפיפה מול רונן וצוות העובדים הקיים בקשר עם הפעילות הביאה גלומה את תמיר מנהל התפעול למפעל בפתח תקווה, ובני דרום גם השאירה את מרבית כוח האדם שהיה קיים בגלומה, שהיה אמור להיות מיומן בתפעול קו הייצור והמכונות (ס' 86-84 לתצהירו).
שי טען כי בני דרום התקשרה ביום 9.9.15 בהסכם לשכירת מבנה באזור התעשייה בשדרות לצורך העברת פעילות המפעל לשם ועוד קודם לכן החלה לפעול מול משרד הבריאות על מנת לקבל רישיון יצרן במפעל החדש, אך עד מהרה גילו כי הוטעו ואין כל אפשרות לקיים הפעילות על ידי בני דרום ולכן ביטלו את הסכם השכירות (ס' 83-81 נספחים נת/7, נת/8 לתצהירו).
אורי ציין כי הוא זה שאיתר את המקום המתאים להעתקת המפעל בשדרות ועוד טרם החתימה על הסכם השכירות הוא החל לפעול בשם בני דרום מול משרד הבריאות על מנת לקבל רישיון יצרן במפעל החדש (ס' 35-32 , נספח נת/8 לתצהירו של אורי).
ואמנם, נראה כי בני דרום פנו למשרד הבריאות בבדיקת הׅתָכנוּת להעתקת המפעל לנכס בשדרות. פניה זו אירעה לכל המאוחר בתחילת חודש 8/15, שכן מתע"צ מנהלת שירות המזון מחוז אשקלון עולה כי ביום 9.8.15 התקיימה ישיבה מקדמית בלשכת הבריאות המחוזית בעניין זה, במהלכה נדרשה התייחסות לנושאים תשתיתיים שונים כפי שעולה מפרוטוקול הישיבה (מוצגים ת/50; ת/51). בנוסף, בני דרום הציגה הסכם שכירות חתום בינה לבין בעלי הנכס בשדרות מיום 9.9.15 (נת/7 לתע"ר בני דרום).
בנוסף, וללא קשר לאמור, בני דרום גם הביאה מנהל מקצועי לניהול העסק שרכשה מגלומה – הוא מר תמיר לינד. הגם שתמיר לא עסק תמיד בתחום המזון היה לו ניסיון עבר גם בתחום המזון, ובכל מקרה הגדיר עצמו כמנהל מקצועי שעבד בהפעלה של מכונות (עמ' 135 ש' 20-19; 29 לפר' 6/23).
שוכנעתי כי התנהלותה של בני דרום הייתה התנהלות סבירה של חברה שרכשה עסק כשבכוונתה לפעול להעתקתו למיקום גיאוגרפי אחר. יש לזכור כי בשלב זה כבר שילמה בני דרום לגלומה את מלוא תמורת הסכם המכר בסך 3 מיליון ₪, וגם החלה לשלם לרונן שכרו כיועץ מכוח ההסכם למתן שירותים וכוונתה הייתה להוסיף ולקיים את ההסכם למתן שירותים.
בניגוד לטענת גלומה – לא שוכנעתי כי בני דרום נתקלה בסירוב מצד משרד הבריאות להעתקתו לאזור הדרום, אלא רק נדרשה להשלים התייחסות לנושאים תשתיתיים שונים. אדרבה, שוכנעתי כי ההחלטה להפסיק להפעיל את העסק ולמכור אותו לאפיפית התקבלה בבני דרום על רקע אי כדאיות כלכלית וחשש לצבירת הפסדים נוספים, ומטעם זה בסופו של יום גם לא קידמה בני דרום את ההתנהלות מול משרד הבריאות לצורך העתקת העסק לדרום ופעלה לביטול הסכם השכירות ביחס לנכס בשדרות.
כאשר נשאל אורי בחקירתו הנגדית לסיבה בעטיה הפסיקו לייצר השיב:

"גילינו בנתונים האלה, במפעל הנוכחי, בציוד, בציוד הקיים, לא מצליחים, לא מצליחים לא לייצר את הכמות שצריך למכור, וכל התחשיב הכלכלי שעליו הכול בנוי לא עובד."

אולי יעניין אותך גם