לפיכך סבורה אני, כי כאשר מדובר בעסקאות מסוג זה, אשר נעשות בין אנשים או גופים המצויים בעסקי מקרקעין, כאשר המתווך בעסקה אינו מי שעוסק דרך כלל בענייני מקרקעין וכאשר הצדדים לעסקת המקרקעין (או לפחות מי שהתחייב לשלם דמי תיווך), יודעים שהמתווך אינו מורשה על פי חוק המקרקעין ועל אף זאת עורכים עימו הסכם לפיו הוא יהיה זכאי לדמי תיווך, יהיה מקום לראות בעסקת התיווך "עסקת אקראי", אשר חוק המתווכים אינו חל עליה ולזכות את המתווך בדמי התיווך המגיעים לו, כמוסכם.
- בענייננו, נערך בין הצדדים הסכם בכתב (מכתב ההסכמה), העסקה נקשרה וגרינברג אף העיד (כאמור), שהוא מצוי בעסקי מקרקעין כעשר שנים והוסיף: "אם מתווך טוב מביא עסקה אני אוהב לשלם לו שכר ראוי" (פרו' ישיבת יום 13.4.12, עמ' 3 שו' 27-30). לא לשם הגנה על צד כמו דורי, שהינה חברה העוסקת בנדל"ן ולה מנהלים המנוסים בעסקאות מסוג זה, נחקק חוק המתווכים.
לא למותר לציין כאן, שוב, כי בנסיבות המקרה דנן סבורה אני, כי דורי ידעה שזלמנוב אינו מתווך מורשה ולא רק שלא היה ראוי להחיל על העסקה את חוק המתווכים, אלא שהעלאת הטענה על ידי דורי נגועה בחוסר תום לב.
האם מדובר בעסקת אקראי -
- דורי טענה שזלמנוב תיווך, בעבר, בעסקת מקרקעין, אולם זלמנוב הסביר שהיה מדובר בעסקה לגבי קרקע שהוא היה אחד מבעליה והכחיש שקיבל שכר כלשהו עבור "תיווך", בעסקה. זלמנוב העיד שהוא עוסק, מזה שנים, בתחום הביטוח ושהעסקה דנן הינה עסקת היזמות היחידה שהוא ביצע, למעט כאשר מכר את הקרקע שלו בנתניה. דבריו אלה, של זלמנוב, לא נסתרו, הם אמינים עליי ואמינותם אינם נפגמת בשל כך שהוא לא הביא עדים נוספים שיעידו על כך, כטענת דורי (ובענין זה כבר הרחבנו לעיל).
משאין עניינו של זלמנוב נכנס בגדר חוק המתווכים, אין גם צורך בהזמנה בכתב (כדרישת סעיף 9 לחוק), מה גם שנחתמו בין הצדדים מסמכים בכתב, כמפורט לעיל.
לא למותר לחזור ולציין, כאן, כי לא שמעתי מגרינברג או משרון, הכיצד, לפתע פתאום, עלה נושא רישיון התיווך. מדוע, בכלל, בירר גרינברג, לגרסתו, בשלב כה מאוחר, אם לזלמנוב יש רישיון תיווך? אין לי כל ספק שטענה זו עלתה אך ורק בנסיון להתחמק מתשלום כלשהו לזלמנוב.
בהקשר לכך ראוי לציין, כי כאשר נשאל גרינברג: "אם העסקה לשיטתך, הייתה יוצאת לפועל, היית משלם לו?" הוא השיב: "לא הייתי רץ לבדוק אם הוא מתווך או לא, כי הייתי בטוח שהוא מתווך והייתי משלם לו". ודי לחכימא.