| בית הדין הארצי לעבודה | |
| ע"ע 47576-10-12 | |
| 1. אריה זטלמן ז"ל 2. בתיה זלטמן | המערערים | |
| - | ||
| ולנטינה פטרוב | המשיבה | |
| 1. עמותת המשפט בשירות הזקנה 2. מטה מאבק הנכים בישראל 3. קו לעובד | ידידי בית הדין | |
| 1. מדינת ישראל – היועץ המשפטי לממשלה 2. המוסד לביטוח לאומי | מתייצבים בהליך | |
| לפני: הנשיא יגאל פליטמן, השופטת לאה גליקסמן, השופט אילן איטח נציג ציבור (עובדים) מר איתן כרמון, נציג ציבור (מעסיקים) מר משה אורן | ||
פסק דין
הנשיא יגאל פליטמן
פתח דבר
- השאלה העיקרית הדורשת הכרעה במסגרת הערעור שלפנינו, עניינה זכותם של מטפלים סיעודיים המתגוררים בבית מטופליהם (להלן גם – מטפלים סיעודיים) למנוחה שבועית, אורכה של אותה מנוחה שבועית והגמול עבור עבודה בה.
שאלה זו הונחה לפתחנו במסגרת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (השופטת מיכל נעים דיבנר ונציגי הציבור מר משה גרבלר ומר בני זוסמן; ס"ע 21517-06-09), אשר דחה בחלקה הארי את תביעת המשיבה לתשלום זכויות שונות הנובעות מתקופת עבודתה כמטפלת סיעודית של המערער 1 (להלן – המנוח), אולם חייב את המערערת 2 (להלן – המערערת) לשלם למשיבה, בין היתר, גמול עבור עבודתה במנוחה השבועית.
מסכת העובדות
- המשיבה, אזרחית מולדביה, הגיעה לישראל על מנת לעבוד בסיעוד, והועסקה כמטפלת הסיעודית של המערער 1, מר אריה זטלמן ז"ל (להלן – המנוח או המערער), מיום 23.8.2005 ועד למועד התפטרותה ביום 21.12.2008.
- בכל תקופת העסקתה, התגוררה המשיבה בחדר משלה בבית המערערים.
- עם קבלתה של המשיבה לעבודה, נחתם בין הצדדים הסכם העסקה, בנוכחותה של נציגת חברת ההשמה "איתני מור", אשר בתיווכה הגיעה המשיבה לעבוד בבית המערערים. בהסכם ההעסקה נקבע כי מגיעה למשיבה מנוחה שבועית בת 24 שעות.
- המנוח היה במועד הרלבנטי לתביעה קשיש סיעודי בן 75, אשר נזקק לסיועה של המשיבה בשל היותו חולה באלצהיימר ומרותק לכיסא גלגלים. המנוח היה זכאי לשעות סיעוד מהמוסד לביטוח לאומי, אשר שולמו לו באמצעות חברת הסיעוד "מטב" (להלן – מטב).
- המנוח נפטר ביום 4.2.2012, במהלך בירור התביעה, והמערערת נכנסה בנעליו לצורך המשך ניהול ההליך.
- הצדדים הסכימו כי שכרה של המשיבה עמד בשנת עבודתה הראשונה על סך 550$ לחודש, בשנה השנייה להעסקתה עלה שכרה של המשיבה לסך 600$ לחודש, ואילו בשנה השלישית להעסקתה עלה שכרה לסך 650$ לחודש. לטענת המשיבה שכר זה שולם לה עד למועד סיום העסקתה, ואילו לטענת המערערים, בשנת ההעסקה הרביעית (החל מחודש אוגוסט 2008) עלה שכרה לסך של 3,300 ₪ לחודש.
כמו כן שילמו המערערים למשיבה דמי כיס שבועיים בסך 100 ₪, וניתנה לה האפשרות להשתמש בטלפון הנייח בביתם עד לסך של 30 ש"ח לחודש, אף שלטענת המערערים למעשה השתמשה המשיבה בטלפון כאוות נפשה, ללא הגבלה.
שכרה של המשיבה, לרבות חלק מזכויותיה הסוציאליות, שולם לה בחלקו על ידי מטב, וההפרש הושלם על ידי המערערים.