ובספר דברים, פרק ה' פסוקים י"א – י"ג, נקבע כך:
"שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱ‑ לֹהֶיךָ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱ‑לֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ."
- כיום ניתן לעגן את הזכות למנוחה שבועית כזכות בת חוקתית, הנגזרת מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, כפי שיפורט בהמשך הדברים.
- לגבי ההסדר הכלל מדינתי, איזהו יום המנוחה של תושבי המדינה, שבו ניתנת למימוש זכותם למנוחה שבועית, נקבע בסעיף 18א' (א) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח – 1948, כזאת:
"שבת ומועדי ישראל – שני ימי ראש השנה, יום הכיפורים, ראשון ושמיני עצרת של סוכות, ראשון ושביעי של פסח וחג השבועות – הם ימי המנוחה הקבועים במדינת ישראל.
לשאינם יהודים הזכות לקיים ימי מנוחה בשבתם וחגיהם. חגים אלה ייקבעו לגבי כל עדה על פי החלטת הממשלה שתפורסם ברשומות."
- בכל הנוגע לעובדים, נקבע הסדר מיוחד לגבי זכותם למנוחה שבועית כזכות סוציאלית ראשונית בחקיקת המגן הישראלית, בחוק שעות עבודה ומנוחה שנחקק עוד בשנת 1951.
- לאור עקרונות היסוד העולים מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ברור שהכלל הוא שכל עובד זכאי למנוחה שבועית. מתוך נקודת מוצא זו, נבחנת זכאות המטפל הסיעודי למנוחה שבועית וגמולה.
- ביחס לחובת המעסיק כלפי העובד לגבי הזכות ליום מנוחה, נקבע בסעיף 7 לחוק שעות עבודה ומנוחה, כך:
"א) לפחות שלושים ושש שעות רצופות לשבוע הן המנוחה השבועית של העובד.
ב) המנוחה השבועית תכלול -
(1) לגבי יהודי - את יום השבת;
(2) לגבי מי שאינו יהודי - את יום השבת או את יום הראשון או את היום הששי בשבוע, הכל לפי המקובל עליו כיום המנוחה השבועית שלו."
לגבי חריגה ממשכה של המנוחה השבועית, הקבועה בסעיף 7 לחוק, נקבע בסעיף 8 לחוק כך:
"שר העבודה רשאי לקבוע, בתקנות, לעבודות מסוימות, מנוחה שבועית שתחומה פחות משלושים ושש שעות, אך לא פחות מעשרים וחמש שעות רצופות. דין המנוחה השבועית שתיקבע בתקנות לפי סעיף זה כדין המנוחה השבועית לפי סעיף 7".
ולגבי הגמול עבור עבודה במנוחה השבועית נקבע בסעיף 17 לחוק כך:
"17.(א) הועסק עובד בשעות המנוחה השבועית או בחלק מהן: