בנסיבות אלו, אציע לחבריי כי לא ייעשה צו להוצאות.
- אחר הדברים האלה עיינתי בחוות דעתו של חבריי, השופט ע' גרוסקופף והשופטת י' וילנר, ולא מצאתי לשנות מדרך הילוכי.
אני מסכים עם חברי כי לעיתים הצלילה לפרטים עלולה לערפל את התמונה הכללית. ואכן, זה דברו של שופט - יקרב מבטו לפרטים - ירחיק מבטו - ויחזור ויקרב מבטו, במעין zoom in ו-zoom out לסירוגין. כך עשיתי בעת כתיבת פסק הדין וזו המסקנה אליה הגעתי.
חברי ציין שני פרמטרים שיש לדעתו להביא בחשבון במסגרת דיוננו, ודומה כי הם שהוליכו אותו למסקנתו הסופית. האחד - הלחצים שהופעלו על הפטריארכיה על ידי רשויות המדינה בכל הנוגע להכרה הרשמית בפטריארך, והשני האינטרס האישי של עו"ד וינרוט (פסקאות 14-12 לפסק דינו של חברי). אתייחס להלן לשני פרמטרים אלה.
הלחץ על הפטריארכיה: חברי מתווה כבר בפתח פסק דינו את הנרטיב שלאורו הוא בוחן את המקרה שלפנינו, ולפיו "לפטריארכיה עצמה לא היה כל קשר לתרמית" (פסקה 2 לפסק דינו). לקביעה נחרצת זו אין מקום, מאחר שגם כיום לא ברור אם היו גורמים מתוך הפטריארכיה שחברו לנוכלים, ואזכיר כי ההסכם נחתם עם החותמות המקוריות של הפטריארכיה והפטריארך. כפי שציינתי בפסק דיני, שיקוליה של הפטריארכיה להתקשר בהסכם שמורים עמה ולא כל נסתרות תיק זה נגלו נגד עיננו. כך, יש לזכור כי המגעים בין הימנותא לפטריארכיה התנהלו והבשילו כשש שנים לפני שניתנה הכרעת הדין שבה נקבע כי המדובר בעסקת הונאה; לא היה ברור אם יש גורמים נוספים בשורות הפטריארכיה שהיו מעורבים בדרך זו או אחרת בפרשיה כך שהיה לפטריארכיה אינטרס "לסגור" את העניין; לפטריארכיה היה אינטרס לשמור על יחסים טובים בינה לבין רשויות המדינה; והפטריארכיה אכן הייתה מעוניינת לקבל הכרה בפטריארך וסברה כי משתלם לה ליישר את ההדורים עם קק"ל, שנתפסה על ידיה כבעלת קשרים במסדרונות השלטון. מכל מקום, גם חברי מדגיש כי אין ענייננו בלחצים המגיעים כדי כפייה ועושק.
עו"ד וינרוט: ברי כי לעו"ד וינרוט היה אינטרס אישי בפרשה, כמי שדחף ויזם את העסקה שהתגלתה כתרמית, וכמי שקיבל שכר טרחה נכבד שעליו ביקש לשמור. אני נכון אפוא לקבל דברי חברי כי עו"ד וינרוט אינו "מתווך ניטרלי, כי אם בעל עניין של ממש, שמסקנה לפיה ההסכם הנדון תקף משרתת אותו" (פסקה 15 לפסק דינו). אך דווקא בשל כך, ובשל נסיונו וכישוריו של עו"ד וינרוט, יש להעמידו תחת החזקה ש"אומן לא מרעי אומנותיה". יש אפוא להעמיד את עו"ד וינרוט בחזקתו כי הכיר היטב את הלכת בוטקובסקי ובהתאם לכך "תפר" את הטקס החגיגי והפרטיכל על שתי החלופות המפורטות שצורפו לו, באופן כזה שיכבול את הפטריארכיה מבלי שיתאפשר לה לסגת מההסכם. לדעתי, עו"ד וינרוט אכן עמד במשימה שהציב לעצמו, דווקא בשל האינטרס האישי שלו. בהקשר זה אציין כי חברי מבקש להתערב בממצאי עובדה של בית המשפט קמא, שמצא את עדויות הנוכחים בטקס כמהימנות, לרבות האמור בתצהירו של השופט בדימוס ארבל (ראו פסקה 38 לפסק דינו של חברי). מנגד, חברי מייחס לי התערבות בממצאי עובדה של בית משפט קמא (פסקה 41 לפסק דינו), ברם קביעתו של בית המשפט המחוזי כי "הפרטיכל הינו לכל היותר הסכם מקדים לקראת כריתתו של הסכם פשרה" היא מסקנה משפטית ולא ממצא עובדתי.
- דומה כי חברי חוטא לאורך פסק דינו בהנחת המבוקש ואביא מקצת דוגמאות לכך. חברי מכנה את הפרטיכל "מסמך עזר" שנועד לקדם את המשא ומתן; קובע כי "אין חולק כי הפרטיכל לא אמור היה לסיים את המשא ומתן" (הדגשה הוספה - י"ע; פסקה 16 לפסק דינו של חברי); קובע לגבי הפרטיכל כי "ברור וגלוי שאין מדובר בחוזה סופי, המסיים את המשא ומתן, אלא בהסכם ביניים בלבד" (הדגשה הוספה - י"ע; פסקה 22 לפסק דינו של חברי); סבור כי על הימנותא לשכנע כי הפרטיכל הוא "בגדר זיכרון דברים מחייב" בעוד שהימנותא סבורה כי מדובר בהסכם מחייב ולא בזיכרון דברים מחייב; ויוצא מנקודת הנחה כי הפרטיכל הוא אך תחנה במשא ומתן שהמשיך להתנהל כשנה לאחר מכן. כפי שאבהיר בהמשך, העובדה שקק"ל הייתה נכונה לבוא לקראת הפטריארכיה לאחר שהוסכם על הפרטיכל, אינה פוגעת בתוקפו של הפרטיכל, על שני נספחיו המפורטים, כהסכם מחייב.
והעיקר חסר מן הספר. חבריי כמעט אינם נותנים משקל לעובדה החשובה כי הסינוד הקדוש אכן אישר את ההסכם. בפסקה 94 לפסק דינו, תחת הסעיף "עוללות" מציין חברי כי אישור הסינוד אינו מהווה עמידה בדרישה לחתימה של הצדדים. אזכיר כי הפטריארכיה סרבה להמציא את המסמכים שעל המצאתם הורה בית המשפט ויש לזקוף זאת לחובתה. ועיקרו של דבר, אם אישור הסינוד ניתן, הרי שאי החתימה על ההסכם מהווה הפרה של ההסכם.
- דומה הדבר להסכם בין ראובן לשמעון, שבו שמעון מתחייב לחתום על ההסכם בהתקיים תנאי מסוים, אך למרות שהתנאי התקיים הוא מסרב להמציא את חתימתו על ההסכם.
נניח כי הקבלן ראובן מתקשר עם שמעון בעל הקרקע בהסכם קצר של עמוד אחד. על פי הסכם זה, עם אישור הוועדה המקומית את התוכנית המפורטת, ייכנס לתוקפו הסכם הקומבינציה המפורט, שאינו חתום אך מצורף להסכם, אלא אם יודיע שמעון כי הוא בוחר בהסכם המפורט של בנייה משותפת, שאינו חתום אך מצורף להסכם. אין לפנינו זיכרון דברים אלא הסכם לכרות חוזה שתנאיו ידועים ומוסכמים מראש. בהתקיים התנאי של אישור הוועדה המקומית, ובהעדר הודעה של שמעון, ברי כי לפנינו הסכם קומבינציה מחייב ומפורט לכל דבר ועניין.