ובחלק אחר של עדותה הראשית, שבו נתבקשה להסביר את אמירותיה בחקירת המשטרה שהיא הוזה וחולת נפש, א.א אמרה: "באמת יש לי קושי משמעותי לעמוד מול זה, מול האירועים האלה כי זה מעלה לי הרבה. כאילו אני מנסה להגדיר את זה, יש לי כאילו חלק שמתפקד מאוד ושמצליח ושיוצר, והחלקים האלה הם חלקים שאני לא רוצה אותם... הזיכרונות. אני לא רוצה אותם, אני לא רוצה, אני לא רוצה שהם יהיו בכלל, אני רוצה להיות נורמלית... וכאילו לשמוע את עצמי אומרת את זה, או לשמוע, כאילו לדבר, עצם לדבר על זה זה כאילו זה גורם לי להרגשה מאוד מאוד קשה, אז אני אומרת 'טוב, זה לא היה, לא רוצה', זה כמו שאני אומרת לאנשים 'אין לי גוף' כאילו באותה רמה כי זה משהו שקשה לי מאוד להתמודד איתו כאילו... הרבה מאוד פעמים שהתקשרתי לקו סיוע, ניסיתי להתחיל לדבר ואז או שאמרתי 'טוב, אני אתקשר מאוחר', או שפשוט ניתקתי את הטלפון כי לא הצלחתי לדבר... כאילו יש גם משהו כזה גם היום, כשאני לא בקשר עם אבא שלי, הוא מאוד נוכח בחיים שלי וה'לא קרה' וזה כאילו כל, דברים שכאילו שמעתי ממנו, ובגלל שהאמירות שלו מאוד מאוד חזקות עבורי... זה כאילו אם הוא לא אמר שזה לא קרה אז מי אמר שזה באמת קרה? כאילו, גם בגלל האמירות החזקות, המשמעות של האמירות שלו עבורי... לא רק מוכחש בתוקף, זה הפך אותי להוזה, לזיכרון יצירתי, ללא בסדר, לחולת נפש"[23].
ועוד: "זה שוב המקום הזה שכאילו אני מול אבא שלי אז אני מנסה כאילו יש לי את הקול שלי, אבל הקול של אבא שלי הוא הרבה יותר חזק. היום אני קצת יותר חזקה, אבל... כפי שהסברתי בעדויות הקודמות שאבא שלי מבחינתי הוא סוג של כל יכול כזה כאילו הוא יודע הכול, הוא מבין הכול ואם הוא אמר משהו זה חייב להיות נכון. וזה המקום שיש את הסתירה הפנימית הזאת כי אני יודעת מה שאני יודעת, אז הוא אמר משהו אחר. אז אני זוכרת את מה שאני זוכרת, אבל הוא אמר שאני חולת נפש"[24].
מדבריה אלה של א.א עולה גם המחיר הכבד כל כך שהיא שילמה ועודנה משלמת בשל החלטתה לחשוף את מעשי הנאשם, מחיר שעלה בבירור גם מדברי אחיה ואחיותיה שהעידו במשפט.
ועוד בעניין הפקפוק העצמי, יש מקומות ביומנה של א.א שבהם היא כותבת מעין "הצגה עצמית", מי היא ומה היא ("קוראים לי... אני בת... יש לי בעל שקוראים לו... ובן מתוק שקוראים לו...")[25]. כשנתבקשה להסביר מדוע, הסבירה: "אני מנסה לעשות סדר, בגלל ששוב הפער הזה בין התפקוד בחוץ לגיהינום שבפנים זה נורא מבלבל כי אני יכולה להיות מורה ואני יכולה להיות לארגן תוכניות ולתרגם מאמרים ואני יכולה לעשות מלא דברים שמגיעים ממקום מאוד נורמלי, לפעמים אני יכולה פשוט להרגיש כל כך רע ולהתנתק ולהיות מוצפת ושאני פשוט לפעמים צריכה להזכיר לי מי אני, כאילו מה המקומות החזקים שלי, לא רק מה הפגיעה, כאילו לשים את זה במקום, אני חושבת, אני חוזרת למה ששאלת קודם, אני חושבת שעצם זה שפגיעה נעשית בתוך המשפחה כל כך בשקט יש בה הרבה מן הספקות כי אף אחד לא היה שם חוץ ממנו, והוא יגיד שזה לא היה... ואני אסור לי להגיד שזה היה, אז מי יגיד שזה באמת היה?"[26].
- ניכר היה ש-א.א מעידה בחשש וכי היא מתוחה. היא אמרה שהיה "משפט אלמותי בבית" (כהגדרתה): "אסור לי לדבר על הדברים האלה, אם אני אדבר עליהם יקרה לי משהו רע", יהיו עונשים. הדבר נאמר לה לדבריה על־ידי הנאשם, במהלך הפגיעות:
"שמעתי אותו מאבא שלי, לא תמיד היה צריך להגיד את זה, לא תמיד הוא היה צריך להגיד את זה, הבנתי את זה הרבה פעמים גם לבד ממנו מההתנהגות שלו... מההתנהגות שלו, מהצורה שהוא התייחס אלי וגם אחרי שהוא אמר את זה, זה כל דבר שהוא אמר בעיני הוא היה כמו סוג של אלוקים מבחינתי... כל יכול ושיש לו מלאכים, אני לא יודעת איך, כאילו כוחות על כאלה..."[27].