"אני לא יודעת להסביר איך הזיכרונות שלי עובדים, לא יודעת להסביר מתי זה מסתדר ולא מסתדר ואומרת ולא אומרת. הנפש שלי לא שואלת אותי, ולא עובדת לפי מכונה שיורה אוטומטית תשובות. הנפש שלי מעלה את הדברים בקצב שלה ואני חושבת שאפשר להתנהג אלי בכבוד. אלי, אליה, בכבוד. ולהטיח בי שאני שקרנית וכולי וכולי זה לא רלוונטי, בגלל שהמקרה היה. אם הוויכוח פה הוא מתי הוא היה, אני לא חושבת שזה, או הוויכוח הוא מתי אני אמרתי מתי הוא היה, זה לא רלוונטי בכלל. מה שרלוונטי פה זה שנפגעתי"[15].
בשל חשיבות נושא הפערים ואי־הדיוקים, והצורך לבחון אותם גם בעדותה של א.א וגם בהמשך, בעדותה של ב.ב, נקדיש לכך כבר בחלק כללי זה התייחסות נרחבת, בפסקה 22 להלן.
הצצה נוספת לתוך האופן שבו א.א זוכרת דברים היא סיפקה לנו בדבריה הבאים: "זה משגע אותי כי כאילו, זיכרונות רגילים אני יכולה לדבר בכיף. עד שיבקשו ממני להפסיק. אבל בזיכרונות האלה זה כמו תמונות כאלה קפואות, זה לא, מאד קשה לתרגם אותן למילים. חוץ מהקושי הנפשי לדבר על זה. ... כי זה בתמונה, זה לא במילה"[16].
- התובעת ביקשה מ-א.א להסביר האם במשך תקופת הפגיעות היא זכרה את הפגיעות, ומתי נזכרה בהן. א.א הסבירה: "זה כאילו בהרגשה, זה לא שאני אמרתי לעצמי 'אה בלילה נפגעתי איזה כיף' כאילו זה לא עלה לי בראש את המילים האלה, היה משהו לא טוב, זה מה, כאילו זאת הייתה ההרגשה, הייתי מאוד מאוד עצובה, בתקופה של הגן אני זוכרת את עצמי יושבת בצד... יושבת בצד ונכנסת עם הראש לחולצה, אני זוכרת את עצמי מאוד עצובה כזאת... משהו היה לא טוב. ובגילאי בית ספר, כמה שהייתי מתפקדת והכול והציונים היו בסדר גמור, היו תסמינים כאילו אני זוכרת שיעורי חשבון בכיתה ז' למשל לא כל כך הייתי שם, כאילו... ריחפתי, ריחפתי כאילו הרגשתי כאילו אני יוצאת מהגוף שלי ומטיילת על התקרה... זה לא היה שיום אחד פתאום קמתי ואמרתי 'אה עכשיו אני מבינה', את יודעת, ככה זה היה, זה היה אין ספור שלבים קטנים... אז בכיתה ז' באמת כל הנושא של כיבוד הורים מאוד תפס אותי והתחילו לעלות לי כל מיני שאלות, בכיתה ח' כבר התחלתי להיות יותר היה לי קשה לתקשר איתו וניסיתי שאמא שלי תהיה באמצע והרגשתי שיש משהו כאילו לא, מתי היה לזה ממש מילים? בכיתה י"א באמת היה השלב שיותר התחלתי להבין, בכיתה י"ב עוד יותר, אבל שוב הצעדים היו מאוד קטנים וזה לא..."[17]. היא נשאלה מה אמרה לעצמה, למשל, למוחרת האירוע בגיל חמש, והיא השיבה: "בתודעה שלי אני ילדה רעה וקרה משהו רע וזה לא, לא ברמה של מלל, זה לא ברמה של סיפור מסודר, זה לא ברמה של שאני יכולה ללכת ולספר את זה בצורה מסודרת". א.א אמרה שהפעם הראשונה שהיא נזכרה ממש הייתה בגיל 19: "בגיל 19 אנחנו יושבות בשיעור ציורי ילדים והמורה כאילו המורה מסבירה כל מיני דברים שאם רואים ככה זה ככה, לא משנה, בקיצור אז היא אמרה שילדים שמטשטשים את האזור של הרגליים היא אמרה את זה ככה נורא נורא בעדינות, זה יכול להראות שכך וכך... יכול להיות שהם נפגעו באיזה שהיא צירה, היא לא ממש נכנסה לפרטים וכאילו אני זוכרת את עצמי כי היד שלי ממשיכה לכתוב ואז אני אומרת, אני לא יכולה להישאר פה לצאת, פשוט יוצאת, נכנסת לשירותים ובוכה בוכה בוכה בוכה כמו משוגעת... הבנתי מה קרה לי... אחר כך ניגשתי כאילו כל השיעור הייתי סהרורית כזו, לא נכנסתי חזרה, הסתובבתי בכל... התיכון, הסמינר ואז אחרי השיעור ניגשתי למורה ואמרתי לה, 'וואי, זה עשה לי מה זה רע', היא אמרה 'מה הסיפור?', אמרתי לה 'לא יודעת, אבא שלי פגע בי וזה עכשיו עולה לי ברמות שאני לא יכולה', אז היא אמרה לי 'את יודעת מה, תביאי לי ציור לשיעור הבא ואני אגיד לך אם, אני אפענח לך אותו', היא כבר לא חיה, אז אי אפשר להעיד אותה"[18]. ובהמשך: "אם מישהו מבחוץ נניח, לא יודעת מה, איזה שכן היה עושה דבר כזה, אז הייתי יכולה לרוץ לאבא ואמא ולהגיד להם, 'דדי, מאמי, קרה לי משהו רע', אבל אם אבא שלי עושה את זה איך אני, איך אני באה ואומרת את זה לעצמי אפילו? אם אני גם לא מבינה מה קורה, אז בכלל, תראי, אני גם לא הייתי עד היום ברוך השם, לא הייתי חשופה לא למושגים ולא לסרטים, לא לכלום".
- עוד נציין בחלק כללי זה, המתייחס לעדותה של א.א, כי באחת מהפעמים הרבות שבהן הטיחה בה הסנגורית את מוקד ההגנה[19], ו-א.א הכחישה אותה, ביקשה ממנה הסנגורית שתוכיח את דבריה. וכך השיבה א.א:
"אין לי דרך להוכיח לך דברים מהילדות אבל אני מספרת את האמת שלי. במשך כל הילדות אני הסתובבתי ברגשות מאוד מאוד קשים מאוד מאוד קשים, לא היה, זאת לא הייתה ילדות רגילה שהייתי יכולה להגיד לך בגיל 20 פתאום נפל לי האסימון פתאום הבנתי מלא דברים והחלטתי שזהו עברתי פגיעה מינית מאבא, זה הרבה יותר מורכב מזה, כאילו כל הנושא של התעסקות סביב השירותים, החרדה הזאתי, הפוביה מהקאות, הפחד שלי מאבא שלי, הפחד. השנאה שהרגשתי אליו, החוסר יכולת להיות איתו בחדר אחד בלי להיכנס לחרדה זה לא משהו שהתחיל אצל מרסי, זה גם לא משהו שהתחיל בחדר של החוקרת. הוא התחיל הרבה קודם. הכל היה בתוכי וזה מוציא כל מיני צורות התבטאות שונות אבל זה שלא תמללתי את כל מה שקרה לי מגיל 5, לא כתבתי תאריך לא כתבתי מקום לא כתבתי התחלה אמצע סוף, למה שאני אעשה את זה? למה שאני אעשה תיעוד של כל הפגיעות?"[20].
- כאמור, מוקד ההגנה הוא, בין היתר, ש-א.א המציאה את הדברים, וטענה זו נתמכת גם בהפניות רבות של ההגנה למקומות שבהם א.א עצמה הביעה פקפוק האם הדברים קרו באמת. מעבר לדברים שנאמר בהמשך, שלפיהם פקפוק עצמי בעצם קרות האירועים או בזהות הפוגע הוא תופעה מוכרת אצל נפגעי עבירות מין, סיפקה א.א בעדותה הראשית תובנות משלה בעניין. הדבר עלה בהתייחס למשפט הבא, שאותו כתבה ביומנה[21], וממנו עולה פקפוק האם אביה הוא זה שפגע בה: "בקיצור, כשדברים מזכירים לי את מה שקרה פעם ואז השכל שלי ואני כמעט נגמרים. ובכלל איך זה אמור להיות? נכנס לי ג'וק לשכל שזה בכלל לא היה אבא שלי, כל החיים אני אצטרך להוכיח לעצמי אם זה קרה או לא קרה ולהתעסק עם השטויות האלה?". במענה לשאלה לגבי משפט זה א.א הסבירה:
"על דברים נורמליים שקרו לי אין לי ספק שהם היו... אלה זיכרונות שהם כל כך משמעותיים ומשפיעים על החיים שלי והם גורמים לי לקונפליקטים מטורפים עם האנשים שהיו הכי יקרים לי, יש בי חלק שמעדיף להגיד שזה לא היה. קשה לי להיות במקומות האלה ולהגיד 'כן, זה חלק ממני', כי אם זה חלק ממני זה אומר עלי הרבה מאוד דברים, אבל זאת האמת שלי, היא אמת מכוערת, אבל מה אני אעשה? הייתי מעדיפה לא לעמוד פה, הייתי מעדיפה ללכת לעבודה היום לא להתעסק בכלל עם כל הדברים האלה, הייתי מעדיפה שיהיה לי קשר עם המשפחה שלי, שיהיה לי אמא, שיהיה לי אבא, שיהיה לי אחים, כנראה שיש תוצאות, לא יודעת, לא יודעת. כאילו זה לא נוח, זה לא נוח להיות נפגעת, זה לא נוח להתמודד עם זה, לא נוח זה מילה מאוד מאוד עדינה, אבל זה באמת שנפגעים בתוך המשפחה אז אין לך לאן לברוח, כאילו בשביל להמשיך להיות בקשר עם המשפחה ביחד עם זה זה כאילו זה מתסכל ברמות שכאילו אתה לא יכול להיות אתה, בגלל שאני חלק ממני זו הפגיעה ואם אני אם אני מסתכלת על זה בעיניים של אבא שלי כי אסור לי לדבר על זה ואסור לי ואסור לי ואסור לי, אז אני באמת מעדיפה להגיד שזה לא היה, אבל זה היה, זה היה, זה כאב, זה כואב, זה יכאב כנראה, אני לא יודעת אם אפשר להחלים מזה, בעיני זה סוג של נכות"[22].