עו"ד ליברמן קובי: 'נגע'.
כב' הש' ברודי: בסדר.
עו"ד ליברמן קובי: למה את מתכוונת 'לא נכנס עד הסוף'?
העדה, גב' א.א: אני לא יכולה יותר.
כב' הש' ברודי: בסדר, זה מה שהיא אומרת, לא צריך מעבר. היא ראתה, עיינה, היא אמרה מה היא הרגישה ומה שהיא זוכרת.
עו"ד ליברמן קובי: מה את הרגשת? את אומרת 'הרגשתי', אז מה הרגשת?
העדה, גב' א.א: פיזית?
ש: כן.
כב' הש' ברודי: כן.
העדה, גב' א.א: הרגשתי שזה נוגע ושזה קר.
כב' הש' ברודי: נוגע וקר?
ת: כן, קצת לוחץ.
...
עו"ד ליברמן קובי: 'קצת לוחץ', איפה לוחץ?
העדה, גב' א.א: די, אני לא יכולה.
ש: את חייבת.
ת: אני לא יכולה אבל.
ש: אנחנו פשוט עוברים.
ת: אני לא יכולה.
ש: לאירוע הבא, רק פשוט, את פשוט צריכה לספר מה היה שם.
עו"ד וייסבוך: היא סיפרה. כמה אפשר לשאול אותה אותו דבר?
כב' הש' ברודי: כן, זה קשה לתאר, אבל חשוב שגם נדע, אבל. אלה העובדות שאת זוכרת או שאת לא מתארת את כל התמונה? זו השאלה, א.א.
העדה, גב' א.א: אני לא מתארת את כל התמונה, זה קשה לי.
מקליט: לא שומעים.
כב' הש' ברק נבו: את לא מה?
העדה, גב' א.א: אני לא מתארת את כל התמונה כי זה גם ככה קשה לי"[41].
- א.א נשברה במהלך עדותה מספר פעמים. הדבר בא לידי ביטוי בבכי, בצורך להיתמך במלווה שלה מטעם מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית וגם, כאמור, בפלשבקים[42]. נמחיש פלשבק אחד מיני כמה, כפי שתועד בפרוטוקול המוקלט:
"העדה, גב' א.א: די, תפסיקי, אני לא יכולה.
כב' הש' ברודי: להשאיר את ההקלטה. א.א צועקת, היא מתחת לדוכן העדים והיא בסערת רגשות, בבכי.
העדה, גב' א.א: זה כואב לי, כואב לי.
כב' הש' ברודי: א.א בוכה וצועקת 'די, די'.
כב' הש' ברק נבו: שמה ידיים על האוזניים.
כב' הש' ברודי: שמה ידיים על האוזניים. אפשר רגע בשלב הזה רגע לסגור את ההקלטה. אני אשאיר את זה. אוקיי.
כב' הש' ברק נבו: רגע אחד.
כב' הש' תמיר: לא לסגור.
כב' הש' ברודי: רק שנייה, רק שנייה, בבקשה.
כב' הש' ברק נבו: היא אמרה 'זה כואב לי, תלך, אני נהיית רטובה'.
עו"ד וייסבוך: זה דווקא חשוב שיהיה מוקלט.
...
העדה, גב' א.א: תפסיק זה כואב, אני לא רוצה, אני לא רוצה, אני לא רוצה, אני אהיה ילדה טובה, אני מבטיחה, אני נחנקת. אני לא ארטיב יותר. תפסיק. זה כואב לי. אני אעשה מה שתגיד לי, די כבר, די, זה כואב לי.