457. האימא נשאלה לגבי הטיפול של בת שבע גולדברג ב-א.א. היא ציינה שהיא עצמה לא דיברה איתה מעולם, אבל הנאשם עידכן אותה בכך שגולדברג התרשמה ש-א.א עברה טראומה בילדותה והמליצה על טיפול רפואי. האימא נשאלה מה עשתה בקשר לכך והשיבה: "הוא שיתף אותי בזה שזה התרשמות של בת שבע והיא רוצה את הטיפול תרופתי כדי להמשיך ושוב בחרנו ביחד עם א.א לא ללכת על הדרך של הטיפול תרופתי" . חשוב לציין שבשלב הזה של העדות האימא השתהתה במתן תשובה, נראתה במצוקה, עצמה עיניה והורידה ראשה, עד שנשאלה אם אינה חשה בטוב . היא השיבה שהיא רק מנסה להזכר מה היה. כעבור מספר שאלות אמרה: "ביני ובין בעלי כן דיברנו על זה... ההתרשמות של המטפלת היה שהיה טראומה, כן, ניסינו לחשוב מה יכול להיות הטראומה?... לא עלה לנו שום סיבה שיהיה איזה טראומה... באותה תקופה דיברנו, לא היה איזה, לא עלה איזה זיכרון של טראומה מצידה או מצידנו" . דברים אלה סותרים, כמובן, את רשימת הטראומות שהנאשם ניסה להזכיר גם במסמך ת/42 שהוזכר לעיל, וגם בתשובותיו בעדותו, כמצוין בפסקה 432 לעיל. בהתייחס לשאלה אם היא ניסתה לברר עם א.א (ולא עם הנאשם) האם עברה טראומה כלשהי התמהמה בתשובה ולבסוף השיבה שהיא מנסה להזכר בשיחות שהיו .
458. האימא העידה בעדותה הראשית על השיחה ב-2104 שבה א.א סיפרה לה על הפגיעה בגיל 5 . התייחסתי לכך בפסקה 33 לעיל. האימא הייתה בסערה ולדבריה שאלה את א.א הרבה שאלות: איך זה יכול היה להיות בשירותים? זה כאב? איך נראה איבר המין של הנאשם וכו'. היא הסבירה מדוע שאלה את כל השאלות הללו: "כי קשה לי להאמין שהיא עברה משהו כזה... והיא לא כל כך נתנה לי תשובה על זה. מה עוד אמרתי באותו זמן? אני חושבת שאני קצת קופצת לסוף השיחה כי היו עוד דברים, אני אנסה לזכור, אני כן זוכרת שאמרתי, 'האם זה היה חד פעמי או אם קרה עוד דברים?', זה אני זוכרת שאני שאלתי והיא אמרה לי שזה היה חד פעמי, לא היה שום דבר אחרי זה ואני כן שאלתי עוד שאלה, לא זוכרת אם זה היה לפני זה או אחרי זה, שאלתי אותה 'האם זה משהו שאת זכרת כל החיים או רק זוכרת עכשיו?' והיא אמרה לי שהיא זוכרת את זה כל החיים, דיברנו על למה היא לא אמרה לי את זה לפני זה? היא, לא זוכרת אם אני שאלתי או היא אמרה? היא אמרה שהיא פחדה שיהיו גירושין ולא רצתה שיהיו גירושין, באיזשהו שלב עלינו למעלה לאיזה סיבה לקומה שנייה ואני זוכרת שאמרתי סוג של אמפתיה, אני לא זוכרת בדיוק המילים, 'זה קשה לך', שוב לא זוכרת המילים, 'אני כן אומרת שאת תמיד הבת שלי', חיבקתי אותה וזה נשאר אצלי" . אחר־כך הסבירה ששאלה את השאלות כדי לדעת אם זה בכלל יכול להיות. "הייתי, כמו שאמרתי לפני זה, בסערה בפנים, גם לשמוע את זה וגם לחשוב מה לעשות עם זה? ותוך כדי אני זוכרת עכשיו שמתי היא דיברה על גירושין תהיתי בקול 'מה, להתגרש ממנו?'... תהייה כזה, לא שאני שואלת אותה, לא שאני שואלת את עצמי, פשוט כסוג של 'את מדברת גירושין, מה?', זה לא היה, לא החלטה, לא שואלת אותה" . נזכיר, שגם א.א העידה שזה מה שהאימא אמרה באותו מעמד. האימא סיפרה שהיה לה מאוד קשה לעכל את זה וכל אותו יום היא התלבטה מה לעשות והאם להתייעץ עם מישהו, ולמוחרת היא החליטה לספר לנאשם על השיחה, כי "החלטתי לעשות את הדבר שאני חשבתי נכון לעשות, תמיד היה לנו ויש לנו חיי נישואין מאוד מאוד פתוח, אנחנו משתפים אחד את השני, אני ובעלי משתפים אחד את השני בכל דבר שקורה וכל התלבטויות, החלטות, כל מיני". היא סיפרה לו לאט ובעדינות, כדי לראות את התגובה שלו, "כי אני גם מכירה אותו ואיך הוא מגיב לדברים וזה מה שעשיתי ואני ראיתי לפי התגובה שלו שלא היה דבר כזה, לא קרה את הדבר הזה" . בחקירה הנגדית העידה שהאמינה לנאשם כי "מתי שיש קשר בין איש ואישה, הם חיו ביחד הרבה שנים ויודעים את הצורת דיבור והתגובות והמילים, אז כן יש חוש נשי שאפשר להחליט להאמין ושהוא מדבר אמת" . כשנשאלה בהמשך מה בדיוק היה בתגובת הנאשם שגרם לה להאמין לו באופן מיידי ולהגיע למסקנה ש-א.א משקרת, היא לא ידעה להשיב ואמרה שאינה זוכרת מה הוא ענה חוץ מ"מה?" מופתע, וכל השאלות שנשאלו בעניין זה לא סייעו בקבלת תשובה .