'...הליך שחזור האירועים האלימים על-ידי קורבן עבירת מין שחווה אותם מהווה כשלעצמו טראומה מחודשת המתבטאת בחיטוט בפרטי הפרטים של חוויה איומה, על אחת כמה וכמה כאשר החקירה תוקפנית (ראו ע"פ 147/79 קובו נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 721, 725). אין לצפות מאדם כי יזכור פרטי אירוע טראומטי כאילו תיעד אותו בזמן אמת, בייחוד כאשר מדובר בקורבן עבירת מין. לפיכך השאלה איננה אם קיימים אי-דיוקים ואי-התאמות בפרטים, אלא אם המיקשה כולה היא אמינה, ואם הגרעין הקשה של האירועים והתמונה הכוללת המתקבלת מן העדות והחיזוקים לה מאפשרים מסקנה בדבר אשמת הנאשם מעבר לכל ספק.' (ע"פ 993/00 אורי שלמה נ' מדינת ישראל, פד נו(6) 205, 233 (2002) [...])'".
עוד נאמר: "הלכה ידועה היא שעדויות של קורבנות עבירות מין מאופיינות בחשיפה הדרגתית שאין בה כדי לפגוע במהימנותם ובאמינותם (ע"פ 8992/22 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (21.6.2023); ע"פ 5832/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 18 (22.8.2021))"[59].
עוד נקבע כי קיימת "מובלעת ראייתית" הייחודית לנפגעי ולנפגעות עבירות מין:
"הכללים שהתפתחו בפסיקה במסגרת זו מופנים אל בית המשפט, ונפקותם היא כי בית המשפט: לא מצפה מנפגעי העבירה להיות 'מכשיר דיוק אוטומטי', אינו 'מדקדק' בסתירות ובאי דיוקים ומסתפק בגרעין האמת ואף בגרעין הקשה שבגרסת המתלונן; לא נותן משקל, או נותן משקל מופחת, לעובדה שמדובר בגרסה מתפתחת אל מול הגרסאות הראשונות במשטרה; לא נותן משקל, או נותן משקל מופחת לשיהוי ולכבישת העדות; לא בהכרח שוקל בפלס ההיגיון ולא בוחן בעיניים רציונליות את התנהגות נפגע העבירה לפני או אחרי אירוע הפגיעה; חורג מהכלל האוסר עדות שמיעה. כל אלה, כללים שהתפתחו בפסיקה לא כ'הנחה' שבית המשפט עושה לנפגעי עבירות מין, אלא כתוצאה מהבנה ומהכרה של בתי המשפט במאטריה המיוחדת של עבירות מין, פרי ידע מקצועי וניסיון נצבר של שנים רבות של העוסקים והמטפלים בנפגעי עבירות מין..."[60] (ההדגשות במקור).
ראו לעניין זה גם יניב ואקי דיני ראיות כרך א, פרק 11 - הערכת מהימנות - סוגי עדים, פסקה 2 - הערכת מהימנותו של נפגע עבירת מין, עמוד 417 ואילך (2020).
בהתייחס באופן פרטני למאפיינים שאינם פוגעים במהימנות העד או אמינות הגרסה נאמר מספר רב של פעמים, כי "כפי שנקבע זה מכבר, כאשר עסקינן בעבירות מין, אשר להן השלכות ייחודיות על נפגעת העבירה, אין לסטיות כאלו ואחרות בגרסתה כדי לשלול את מהימנותה. זאת, כמובן, כל אימת ש'הגרעין הקשה' של האירועים והתמונה הראייתית הכוללת, מוליכים למסקנה כי הנאשם ביצע את המעשים שיוחסו לו מעבר לספק סביר"[61]. כך, למשל נקבע, כי שינוי סדר האירועים בתיאור אינו פוגע במהימנות[62]; עיתוי הגשת התלונה אינו פוגם ברושם החזק שתיאורי המתלוננת הם תיאורים אמינים המצביעים על אמיתות תוכנם ומשכנעים שהיא חוותה אותם[63]; תיאור תחילה של האירוע המינורי בלבד מתוך רצף של אירועים חמורים יותר אינו פוגם[64]; אי־מסירת פרטים מפורטים בתחילה, לרבות בושה לנקוב במילים מפורשות לגבי איברי המין[65] הוא סממן אופייני; גם כאשר התנהגות של קורבן העבירה נחזית כבלתי הגיונית, תמוהה ואף כזו שאינה מתיישבת עם השכל הישר, הדבר לא יעיד בהכרח על היעדר מהימנות[66], וכך, ביתר שאת, כאשר מדובר בפגיעה מינית בתוך המשפחה[67]; אין לבחון בפלס ההיגיון גם את התנהגות הפוגע, שעשוי לא אחת לפעול בדרכים ובמקומות שנראים בלתי הגיוניים[68]; כבישת העדות לא פוגעת באמינות, שכן היא תופעה שכיחה בקרב נפגעי העבירה אשר רגשות פחד, בושה ומבוכה מקשים עליהם להתלונן על אשר אירע להם, וכך בפרט כשהפוגע הוא בן משפחה[69]; אין בעובדה כי הגרסה הראשונה שנמסרה במשטרה הייתה מצומצמת מזו שנמסרה בעדויות בבית המשפט כדי להחליש ממהימנותה[70]; אין בעובדה שהגרסה היחידה שסופרה בפירוט מתייחסת לאירוע הפגיעה הראשון מתוך רצף פגיעות כדי להצביע על כך שהפגיעות המאוחרות יותר לא התרחשו[71]; היעדר התנגדות פיזית לאונס אינה פוגעת במהימנות הקורבן[72]. עוד צוין שהתנהגות אופיינית לנפגעת עבירת מין, בפרט אלה שנפגעו בגיל צעיר, היא פקפוק עצמי והעלאת השאלה האם הדברים בכלל התרחשו[73]. אף הלקאה עצמית, והאשמה עצמית הוכרו כמאפיינות נפגעות עבירות מין[74], ואלה אינן פוגעות במהימנותן.