467. מתוך עדויותיהן של האימא ושל א.א על השיחות ביניהן, בולט עד כמה א.א ביקשה מצד אחד לחשוף, אך מצד שני, לא לגרום לפירוק המשפחה. א.א לא רצתה לגרום לגירושין, כפי שהאימא עצמה העידה: "היא אמרה שהיא פחדה שיהיו גירושין ולא רצתה שיהיו גירושין". היא אמרה לאימא שהיה אירוע חד פעמי, אף שהיו יותר. דברים אלה מקעקעים את תזת ההגנה על השנאה מצד א.א ואת תיאוריית העלילה.
עדותה של ב.ב על היחסים עם האימא
468. ב.ב העידה בעדותה הראשית שעד שיצאה מהבית היא הייתה ביחסים ממש טובים עם האימא, אימהּ. הן היו מדברות הרבה, משחקים, נהנים. "לא שיתפתי אותה, כמובן, בזה, אבל היה לי קשר מצוין... לא חשבתי שהיא יכולה לעזור לי ולא רציתי שהיא לא תאמין לי ... פחדתי שהיא תלך לספר את זה לו ולא רציתי... פחדתי, פחדתי שידע שאני חושדת בו... בדברים שהיו כאילו, רציתי להיות ילדה טובה, לא רציתי שכאילו יחשבו שאני חושבת עליו דברים כאלו וגם לא חשבתי שהידיעה הזאת יכולה לעזור במשהו... היה לי הרגשה שדברים שקרו פעם שאני הייתי קטנה חוזרים על עצמם" . היא אישרה גם בחקירה הנגדית שעד שיצאה מהבית היא הייתה ביחסים קרובים עם האימא, אימהּ. לשאלה אם הייתה מספרת לה הכול השיבה שסיפרה לה הרבה דברים מחייה, מה שמצאה נכון לספר. היא אישרה שעזרה לאימא רבות בבית . לשאלה מדוע לא סיפרה לאימא את מה שלטענתה עשה לה הנאשם, השיבה שלא סמכה עליה. "אני לא רואה בה דמות שיכולה לעזור לי בעניין הזה, אני לא רואה דמות שיכולה לצאת מול אבא שלי, אני לא רואה בה דמות שיכולה לתת לי הגנה בעניין הזה" . בהמשך אף הסבירה את דבריה: "בזמנו שאלתי אותה באופן מקרי כשהיא לקחה אותי לפסיכולוגית שהלכתי אליה כשהייתי בכיתה ח', אמרתי לה, 'מה, ל-א.א את לא מאמינה מה שהיא מספרת?', לא ידעתי מה א.א, כמו שאמרתי, א.א לא סיפרה לי מה היה, אני אמרתי לה, 'מה את לא מאמינה למה שהיא מספרת?', היא אמרה לי 'לא'... ידעתי שהיה משהו עם א.א ושאלתי אותה, 'מה, את לא מאמינה לה?' למה, כאילו למה אתם כל כך מרחיקים אותה? מה? ראיתי מה שהיה לה שהיא סיפרה וכאילו זהו מנותקת מהמשפחה ולא כלום ואף אחד לא, כולם נגדה, לא היה לי עניין לספר את זה לאמא שלי" . ובהמשך: "ידעתי שאם אני אספר את זה לאמא שלי היא לא תאמין לי ולא היה לי עניין לנסות את זה ולראות מה יקרה אם אני אספר לה" . "לא אמרתי לה כי לא סמכתי עליה, לא ראיתי בה משהו שיכול לעוד מול אבא שלי, לא ראיתי בה משהו שיכול להאמין לי ושהיא תעשה עם זה דברים" . הסנגורית אמרה לה שאימהּ לא התעלמה, ולאחר שהתפוצץ סיפור האִסלאם ובאה חוקרת לבית הספר, האימא ניסתה לברר עם ב.ב אם קרה משהו ו-ב.ב הכחישה. על כך השיבה ב.ב: "אימא שלי שאלה אותי וזה היה בנוכחות אבא שלי" . ב.ב אישרה שלא סיפרה דבר לאימא כל אותן שנים, וחזרה על כך שלא זכור לה שהאימא שאלה אי פעם אם קרה לה משהו כשהן היו ביחידות .
"ב.ב: לא סיפרתי לאימא שלי מילה כי ידעתי שהיא לא יכולה לעזור, והיא לא חזקה, והיא לא תאמין לי בכלל ואבא שלי הוא החזק פה והוא השולט ומה שאני אגרום לעצמי זה רק יהיה נזק שיסתכלו עלי בתור ילדה מדומיינת ושצריך לטפל בה ושהפסקתי להיות הילדה הטובה בבית.
ש : מה שאת אומרת פה בבית משפט הוא לא נכון, אימא שלך היא אישה מאד חכמה ואינטליגנטית.
ת : היא מאד חלשה.
ש : מאד חזקה, אימא שלך חלשה? אימא שלך גידלה 12 ילדים, עשתה מספר תארים בחייה בארצות הברית ובארץ, עוזרת למאות ילדים בסיכון.
ת : כן.
ש : כן, זה מה שהיא עושה בעבודתה בקליניקה שלה, אז את באה פה על דוכן העדים ואומרת שאימא שלך שהילדים שלה היו החיים שלה וגם היום היא אישה חלשה שהייתה נותנת לאבא שלך לאנוס אותך לעשות לך מעשה סדום ולא הייתה עושה לו כלום?
ת : זה מה שהיא עשתה למעשה.
ש : את לא אמרת לה כלום.
ת : היא הייתה אמורה לדעת
ש : איך היא אמורה לדעת אם לא אומרים לה?
ת : אחרי ש-א.א אמרה לה, א.א אמרה לי שהיא דיברה אתה לפני שהיא התחתנה והיא אמרה לה שיש ילדים בבית והיא סיפרה לה את מה שהיה לה, אני לא יודעת מה היא סיפרה לה, אני יודעת שהיא סיפרה לה דברים ומה שיצא בשיחה שאימא שלי לא האמינה לה
ש : א.א היא חולת נפש מטופלת פסיכיאטרית.
ת : היא לא חולת נפש" .