469. ב.ב נשאלה מדוע האימא לא ליוותה אותה לבית המשפט ואמרה: "אני לא הייתי רוצה שהיא תהיה פה, היא לא הייתה שם בשבילי בשביל לעזור לי, היא לא הייתה שם בשבילי בשביל להגן עלי, היא לא הייתה שם בשבילי בשביל להאמין לי, בשביל לחשוב שקורה לי משהו והיא יכלה לדעת שקורה לי משהו, לא חושבת שזה המקום שלה להיות פה עכשיו. ... אני לא יודעת אם היא מאמינה לי היום, אני כשאנחנו היה את הדיון שבו הוצאתי את הצו הגנה, אז אני פגשתי אותה בחוץ ושאלתי אותה אם היא קראה את הכתב אישום? לא יודעת אם זה הכתב אישום, מה שכתבו שמה ששלחו בצו הגנה עם מעטפה, שאלתי אותה והיא אמרה שהיא קראה, שאלתי אותה, 'את מאמינה לי?', אז היא אמרה לי, 'אני מאמינה שזה מה שאת חושבת' וזה היה כאילו... אני יכולה לפרש, אני פרשתי את זה בצורה של כאילו היא לא מאמינה לי... זה מה שאני מרגישה שהיא לא מאמינה ויותר מזה היא גם כועסת עלי" .
אציין לסיום, כי החקירה הנגדית הקשה שפורטה לעיל, חשפה "עד העצם" את חוסר המוגנות שחשה ב.ב מול פגיעת הנאשם: אם חלשה, שלמעשה, במחדל שלה, לא מנעה מהנאשם לבצע בה פגיעות מיניות קשות. אין לתמוה, אפוא, על כך שמיד כשבגרה ב.ב, היא עזבה את הבית שבו נפגעה. תחושה קשה זו של ב.ב, שבאה לידי ביטוי בעזיבת הבית בגיל כה צעיר, ולמרות החיבור העז שלה למשפחה, מהווה תמיכה מוצקה לכך שהיא אכן נפגעה על ידי אביה.
עדותה של האימא - עמדות הצדדים וסיכום
470. התביעה סבורה שעדותה של האימא הייתה בלתי מהימנה, בלתי הגיונית והיה ברור שהיא עצמה עיניה לכל המתרחש והאמינה לנאשם בעיוורון כמעט מוחלט. התנהלות זו של האימא מחזקת את עדויותיהן של המתלוננות שהעידו על תחושת הבדידות העזה שאחזה בהן בתקופת ילדותן, עת חוו את הפגיעה. עוד טוענת המאשימה בסיכומיה כי למקרא כלל העדויות והראיות שהובאו במסגרת ניהול תיק זה, לא ניתן שלא לתהות כיצד עמדה העדה מנגד ולמעשה לא רק שלא עשתה כל מעשה, אלא גם לא ניסתה להעמיק ולברר מה מתרחש בתוך ביתה. במהלך חקירותיה הראשית והנגדית לא הצליחה העדה לעמוד על מקום אחד בציר הזמן בו היא עצרה לבדוק ולברר מה מתרחש בתוך ביתה ועם ילדותיה. עוד נטען, כי גם אם לא האמינה האימא שהנאשם פגע במתלוננות, בוודאי שהייתה צריכה לכל הפחות לפנות לבנותיה בצורה אמיתית, פתוחה וכנה ולנסות לברר עימן מה בנפשן .
471. ההגנה סבורה, שברור מעדותה המהימנה של האימא, שלא הייתה כל היתכנות לקרות המעשים שעליהן סיפרו המתלוננות. האימא הייתה רוב הזמן בבית, בפרט עד XX20, התקופה שבה נטען ש-א.א נפגעה, שכן באותה עת לא למדה ולא עבדה. היא גם קמה בלילה לילדים, כך שלא ייתכן שלא הייתה רואה דברים כאלה, אילו התרחשו. האימא היא אישה משכילה בתחום בריאות הנפש, ואילו הייתה פגיעה בבנותיה, הייתה מזהה זאת. עוד נטען שהאימא חזרה ללימודים רק ב-XX20, לאחר שתמו כל הפגיעות הנטענות ב-א.א, אך א.א לא סיפרה לה דבר והאימא לא ראתה אצלה כל התנהגות חריגה במשך כל החיים . נטען שעדותה של האימא מחזקת את עדות הנאשם, הן לגבי הפסקת הטיפול אצל גולדברג בשל ההצעה לתת ל-א.א טיפול תרופתי, וזאת בהחלטה משותפת עם א.א, הן לגבי מאמציו הרבים של הנאשם למצוא ל-א.א מטפלת ראויה, ולערב גורמי טיפול שונים, דבר המחזק את המסקנה שלא היה לו מה להסתיר, הן לגבי כל השתלשלות העניינים עם ב.ב . לנוכח מערכת היחסים הכנה בין בני הזוג פלוני, וההיכרות הקרובה שיש לאימא עם בעלה, אין בעובדה שבחרה להאמין לבעלה ולא לבנותיה כדי לפגום באמינותה .