סיכום עדות האימא
472. פעמים רבות נאלץ בית המשפט להעיר לאימא על כך שלא ענתה על שאלה, אלא חזרה על דברים שכבר אמרה, שלא היה בהם מענה, או שלא ענתה בכלל . כפי שפירטתי לעיל, האימא השיבה שאינה זוכרת פרטים רבים מאוד מאירועים משמעותיים מאוד שקרו. כך, לא זכרה את פרטי השיחה שבה אמרה לה א.א שאינה מוכנה לנסוע עם הנאשם ולהיות במחיצתו; היא לא זכרה בדיוק מה היה בשיחת החשיפה עם א.א ב-XX20, או מה בדיוק אמר הנאשם כשחשפה את הסיפור בפניו ומה היו אותן תגובות שלו שגרמו לה מיידית להאמין לו, ולפסול את מה ש-א.א סיפרה. אף שחזרה פעם אחר פעם על הטענה ש-א.א סבלה מרגישות יתר, לא הצליחה לחשוב על דוגמה לכך, ולבסוף ציינה ש-א.א הייתה חוזרת נסערת מבית הספר לאחר ריב עם חברות . אף שחזרה רבות על כך שב"שיחת ההסתתרות בשיחים" היא ייחסה את ההרגשה הקשה של א.א לוויכוחים הקשים שהיו לה עם הנאשם, לא זכרה דוגמאות, אלא דיברה באופן כללי על ויכוחים בענייני דת, ועל סיפור הז'קט. האימא לא זכרה מה (אם בכלל) שאלה את א.א אחרי שגולדברג אמרה להם שלדעתה א.א סבלה מטראומה בילדות. היא לא זכרה מה (אם בכלל) היא הציעה כדי לטפל במצב אחרי החשיפה מול הנאשם, כשהוא הציע לפנות לד"ר ואש .
האימא גם התחמקה פעמים רבות ממתן תשובה. דוגמה בולטת הייתה כאשר עומתה עם כך שהנאשם, בשיחה המוקלטת במכונית כשהיו בדרך לבית החולים, אמר ל-א.א שכדאי שתפסיק את הטיפול אצל מרסי, והאימא נשאלה האם היא לא ראתה בכך בעיה, לנוכח כל מה שידעה כבר באותה עת על טענותיה של א.א שהנאשם פגע בה מינית. האימא אמרה תחילה שבאותה שיחה היא לא הייתה כל כך בעניינים (דבר שנשמע הגיוני לנוכח היותה בדרך ללדת), אך היא נשאלה אם לאחר מכן היא לא חשבה שזאת הייתה טעות, ותשובתה הייתה שממילא א.א לא הפסיקה את הטיפול. נאמר לאימא שזו אינה תשובה לשאלה האם היא, האימא, לא ראתה בעיה בעמדת הנאשם, והאם זה לא צרם לה לנוכח כל מה שידעה על טענתה של א.א כלפיו, והיא לא השיבה. בהמשך נשאלה האם לנוכח העמדה שגיבשה לעצמה באותה עת, שלפיה א.א ממציאה את סיפור הפגיעה, לא היה נכון אפילו ביתר שאת ש-א.א תקבל טיפול, כדי לברר מדוע היא ממציאה כזה סיפור נורא, והאימא השיבה שההקלטה היא חלק משיחה ואינה זוכרת מה נאמר לפני או אחרי. כשהערנו לה שאינה משיבה על השאלה השיבה: "אני חושבת שכבר עניתי" .
473. התרשמתי שהאימא, שעל דוכן העדים לא הפגינה עצימות רבה, הקצינה בעדותה את התיאורים של נוכחותה העצימה בבית, טיפולה בכל ענייני הילדים ויכולתה להיות נוכחת וערה בכל נקודת זמן ומקום בבית. הטעם לכך שתיארה את עצמה באופן הזה - ברור, ונועד לשרת את מטרתה לטעון שלא ייתכן שהנאשם עשה את המעשים שעליהם העידו המתלוננות. אלא שברור שהתיאור המוגזם הזה אינו אפשרי גם מבחינה עובדתית, כפי שאף ניסינו לומר לאימא במהלך עדותה, אך היא דבקה בשלה . רק משמיעת כל עיסוקיה, לימודיה, הטיפולים שעשתה במרפאות - חלקן עם הנאשם, אך חלקן בלי - ברור לחלוטין שהיא הייתה עסוקה רבות בזמנים ומקומות בנפרד מהנאשם ובנפרד מילדיה, או לפחות מחלקם. כל זאת, מבלי להתייחס לעיסוק הרב שנדרש כדי לגדל 12 ילדים, הן בבית והן - כפי שהעידו הנאשם, האימא עצמה, והילדים - בהסעות לבית הספר, לחוגים, ועוד. כל זאת מבלי להתייחס לתקופות שהיא ילדה, הניקה ומן הסתם גם ישנה מדי פעם. לפיכך הטוטאליוּת שעליה העידה, שדחתה כל היתכנות לביצוע המעשים שבהם מואשם הנאשם, הצטיירה, בבירור, כמצג לא אמין שנועד להגן על הנאשם, ואולי אף על עצמה, כמי שלא הגנה על המתלוננות מפניו.