על כך השיבה א.א: "אני זוכרת ולא תמיד מסוגלת לספר גם", ושאלה את הסנגורית בציניות, אם היא רוצה שהיא תוותר על הפרט הזה. הסנגורית השיבה: "בהחלט, אני רוצה שתוותרי על כל כתב האישום, תלכי הביתה ויש יום כיפור עכשיו, זה מה שאני רוצה"[98], ובהמשך א.א אמרה לה: "את רוצה, אבל אני לא יכולה, אני לא יכולה לוותר על זה כי זה דברים שנעשו לי... זה דברים שנעשו לי ואת יכולה להגיד, וגם אבא שלי יכול להגיד כמה שהוא רוצה וכמה שאת רוצה, שזה לא היה ולא היה, ושאני שקרנית, ואני חולת נפש, אני ממציאה וכל מיני, אבל זה לא ימחק את הפגיעה"[99].
בהמשך ביקשה הסנגורית ש-א.א תבהיר בדיוק באיזו תנוחה הייתה כשאביה הכניס את איבר מינו לפי־הטבעת שלה, ו-א.א אמרה (בשונה ממה שאמרה בחקירתה הראשית), שזה היה כאשר היא הייתה מקופלת בין האסלה לאמבטיה, כשרגליה על הרצפה[100]. הסנגורית הטיחה בה שזה לא ייתכן, שכן המרווח בין האסלה לאמבטיה הוא קטן מכדי שאדם בגודלו של הנאשם יכנס בו, וגם לא סביר ש-א.א לא צעקה מכאב כשזה קרה: "למה לא צעקת, שזה תגובה טבעית לחדירה לרקטום בגיל 5. למה לא צעקת? למה? לא כאב? למה לא ביקשת עזרה? למה לא בכית לאמא שכואב לך? איך?", ועל כך השיבה א.א, שוב – בציניות: "כי אני פסיכית"[101].
בהמשך, הטיחה הסנגורית ב-א.א שהיו עוד פרטים סותרים בעדותה לגבי אירוע גיל 5, ושאלה כיצד היא מסבירה זאת, ו-א.א השיבה שהיו עוד אירועים בשירותים הגדולים[102]. או־אז אמרה לה הסנגורית שזו הפעם הראשונה שהיא מציינת את הדבר הזה, וכיצד ייתכן שלא סיפרה במשטרה או בחקירה הראשית שהיו עוד אירועים בשירותים, א.א השיבה: "תדעי לך שאת מעוררת בי את כל הדברים שאני לא רוצה לזכור, את שואלת כאלה שאלות, את אומרת כאלה ביטויים"[103]. כשנשאלה כיצד נזכרה בכך רק היום השיבה כי לא נזכרה בכך רק היום, אלא ש"פה היום אמרתי את זה כמו איזה פסיכית. למה אמרתי את זה היום? לא יודעת"[104].
אז ציינה א.א, שלפני שאביה חדר לה לרקטום, הוא גם הכניס את אצבעו לאיבר מינה[105]. חשוב לשקף שכל העת הזו, בשעת מסירת העדות, הייתה א.א במצוקה רבה. כאשר אנו ציינו זאת לפרוטוקול, ציינה הסנגורית: "גם אני במצוקה, גם הלקוח שלי במצוקה... אני לא משווה, אדם שיושב בכלא חף מפשע... לא, אני לא רוצה שבית משפט יחשוב מה עובר על הלקוח שלי... בית משפט מבין מה עובר על אדם שהוא חף מפשע שהוא יושב בכלא בגלל הסיפור הזה? אני לא חושבת שאפשר לדמיין את זה"[106].
- להשלמת התמונה נציין שבהודעתה במשטרה[107], שהוגשה לבקשת ההגנה, א.א התייחסה לאירוע גיל 5. בחקירה במשטרה לוותה א.א במורן מאלי, המטפלת שלה. לעניין נוכחותה של מאלי וטענות ההגנה בנושא זה נתייחס בנפרד. כאשר א.א נשאלה "למה אנחנו פה?" השיבה (בצורה מקוטעת, יש לציין): "אהה... כי נפגעתי מאבא שלי... מינית" וכשנשאלה מאיזה גיל, השיבה "לא יודעת, אני זוכרת חמש..."[108]. עוד ציינה שהמשפחה גרה אז במקום מגורים קודם, היא לא זכרה באיזו עונה בשנה, האירוע התרחש בשירותים הגדול, היא קראה לאימה שתנגב אותה, אך אבא שלה הגיע. הוא נכנס לשירותים, סגר אחריו את הדלת וניגב לה את הישבן. אחרי דברים אלה אמרה א.א, כשהיא עוטה על ראשה את הקפוצ'ון של הבגד שלבשה, "אני לא אעמוד בזה". בשלב זה נזקקה א.א להרבה עידוד והרגעה הן מהחוקרת, שאזו, הן מהמטפלת מאלי, כדי להמשיך ולדבר, והסיפור יצא חלקים-חלקים, תוך הליכה אחורה וקדימה בכרונולוגיה של האירוע[109]. א.א סיפרה שלאחר שהנאשם ניגב אותה, הוא הוריד את החלק התחתון של בגדיו, מכנסיים ותחתונים. הוא הרים את א.א ושם אותה על המכסה. קודם לכן סגר את מכסה האסלה. היא הייתה עם שמלה, ללא גרביונים או תחתונים. את מכנסיו ותחתוניו הסיר הנאשם לאחר שהניח אותה על האסלה. אז הוא הכניס את אצבעו "לשם" (החוקרת בדקה עם א.א שהכוונה לאיבר מינה) ותוך כדי כך צחק. כאב לה. היא הסתכלה על פניו של הנאשם ולא אמרה דבר. אחר־כך הוא חצי השכיב אותה על האסלה, דחף אותה עם ידיו בזרועותיה, מעל המרפק, ורגליה היו באוויר. תוך כדי ההשכבה היא קיבלה מכה בראש מהצינור. אז ניסה הנאשם להכניס את איבר מינו לאיבר מינה והצליח טיפונת. הוא התעצבן. א.א אמרה שהרגישה כאילו היא מתה[110]. היא לא צעקה: "לא צעקתי, כאילו לא ידעתי מה לצעוק, ... ופחדתי... ממנו... שהוא יתן לי מכות". אחר־כך הנאשם ניסה שוב להחדיר את איבר מינו לשלה. בהמשך לכך אמרה א.א "אני מדברת שטויות", ולאחר עידוד והרגעה מצד החוקרת הסבירה שכאשר סיפרה לאימה על כך, שנים אחר־כך, אימה סיפרה לנאשם והוא אמר לה שזה שטויות. בפעם השנייה שניסה הנאשם להכניס את איבר מינו הוא שוב הצליח רק קצת, "כי הרטבתי לו", כלומר ברח ל-א.א שתן. לדבריה הוא כעס עליה מאוד, נתן לה מכה עם ידו באיבר מינה ואמר לה שהיא ילדה רעה ושהיא מתנהגת כמו ילדה קטנה ולא שולטת על עצמה. בשלב זה בחקירתה התכנסה א.א בתוך עצמה, התכסתה בקפוצ'ון והתקשתה להמשיך לדבר. בהמשך ציינה שזה "פאדיחות" שהחוקרת והמטפלת רואות אותה כך, וכשהחוקרת אמרה לה שהיא גיבורה וחזקה, השיבה: "מה חזקה? לספר על הגועל נפש הזה?". באותה נשימה אמרה א.א: "ואם אני משקרת?" וכששאלה אותה החוקרת מדוע שתשקר, השיבה א.א: "אני חולה, לא יודעת... חולת נפש"[111]. בהמשך סיפרה א.א, בקושי רב, שאחרי הדברים הללו, שם הנאשם ידו על איבר מינו ו"עשה בצד, בעצבים"[112]. כשנשאלה מה זה "עשה בצד", היא הסבירה, בקושי רב ובצורה מקוטעת, על פני עמודים שלמים של תשובות מגומגמות, שהנאשם "החזיק שם ... נשען עלי... עם האיבר שלו... על הרגליים... בצד הירך... הוא הגיע לפורקן... בצד, ... מאחורי האסלה... על הרצפה". בתום התיאור פנתה א.א לחוקרת ושאלה: "אז זה פאדיחות שלו, נכון?"[113]. בהמשך סיפרה א.א שאז דחף אותה הנאשם, מהאסלה לרצפה ליד האמבטיה, היא קיבלה מכה בכתף, הנאשם אמר לה שהיא ילדה רעה, ואז זה נגמר. לאחר מכן הוסיפה שהנאשם רחץ אותה באמבטיה, ואז הלביש אותה ולקח אותה למיטה. היא אמרה שכאשר הנאשם רחץ אותה הוא היה לבוש. היא לא ראתה זאת, כי הייתה בעיניים עצומות, אך שמעה אותו מתלבש ושמעה שהוא שם את חגורתו. בהמשך, לשאלת החוקרת, אישרה א.א שכאשר הנאשם רחץ אותה, הוא נגע בישבנה. תחילה אמרה שהוא נתן לה מכה בטוסיק, ובהמשך השיבה בשלילה לשאלת החוקרת, אם הנאשם נגע לה בפי־הטבעת. בהמשך, לנוכח שאלות נוספות של החוקרת, היא השיבה בחיוב לשאלה האם הנאשם החדיר לה משהו לפי־הטבעת, וכשנשאלה מה החדיר לה הנאשם, השיבה "אצבע". לאחר מכן הנאשם המשיך לומר לה שהיא ילדה רעה וטפשה. לבסוף הוא ניגב אותה "צ'יק-צ'ק", הלביש לה כותונת ולקח אותה למיטתה[114]. לשאלת החוקרת אם קרה עוד משהו במיטה השיבה בשלילה, כמו גם לשאלה אם סיפרה למישהו על כך לאחר האירוע. היא ציינה שאחרי זה היא זוכרת את עצמה המון יושבת בגן, בצד, ומכניסה את הראש בתוך חולצתה. בהמשך ציינה שביום מסוים, היא הייתה במטבח עם אימה, שקילפה בצל ושרה שיר באנגלית, מתוכנית ABC, ו-א.א החלה לבכות. היא ברחה לחדר האמבטיה ואימה באה אחריה ושאלה מה קרה, האם היא בוכה בגלל הבצל, או בגלל השיר. א.א שאלה את אימה האם היא תספר ל"Daddy", אם היא תגיד לה מה קרה, ואימה השיבה שכל מה שהילדים מספרים לה היא מספרת לנאשם. לפיכך היא לא סיפרה לאימה את שאירע[115]. בהמשך חקירתה ציינה א.א (אגב אמירות על דבריה שלה "זה מפגר"), שלאחר האירוע הנ"ל, התביישה להטיל מימיה כשהיא ואחותה הגדולה אחות 2 עשו אמבטיות יחד[116]. עוד העידה שסיפרה על האירוע לאימה "לפני שש שנים... לא כמו שסיפרתי לך", ואינה זוכרת אם פירטה את המעשים, אך אמרה שאביה פגע בה או שאמרה שהוא התעלל בה מינית, אינה זוכרת בדיוק, שכן הייתה סיטואציה מאוד קשה וגם עברו שש שנים. עם זאת, היא יודעת שאימה הבינה, כי היא השיבה ל-א.א ש"דדי צריך להשתפר בהרבה דב... שיש נקודות שדד צריך להשתפר בהם, אבל זה לא אחת מהם". לדבריה, אימא שלה הייתה המומה, ושתיהן בכו[117]. עוד ציינה א.א שאימה, בתגובה למה ש-א.א סיפרה לה, שאלה: "מה את רוצה? שאתגרש ממנו?"[118].
- אכן, קיימים שינויים ופערים בין הגרסאות שמסרה א.א לגבי אירוע גיל 5 בכל אחת מהפעמים שדיברה עליו. הפער הגדול ביותר נוגע לעניין החדרת איבר מינו של הנאשם, להבדיל מאצבעו, לפי־הטבעת שלה, בשלב המקלחת. מובן, שמבחינה משפטית אין לכך משמעות רבה, שהרי סעיף 347(ג) לחוק מגדיר מעשה סדום כ"החדרת איבר מאברי הגוף או חפץ לפי־הטבעת של אדם", אך הדבר חשוב לעניין מהימנותה של א.א ומבחינות נוספות.
נושא הפערים, ההבדלים והשינויים ילווה אותנו לאורך כל הכרעת הדין, הן לגבי א.א, הן לגבי ב.ב. כפי שציינו לעיל, בפסקה 22, לנושא משפטי זה הוקדשו פסקי דין רבים מספור, וההלכה בעניין זה, שעליה חזר בית המשפט שוב ושוב, היא כי השאלה איננה אם קיימים אי־דיוקים ואי־התאמות בפרטים, אלא אם המיקשה כולה היא אמינה, ואם הגרעין הקשה של האירועים והתמונה הכוללת המתקבלת מן העדות והחיזוקים לה מאפשרים מסקנה בדבר אשמת הנאשם מעבר לכל ספק. לנושא החיזוקים נתייחס, כאמור, בהמשך. בשלב זה נבחן האם הגרעין הקשה של האירועים תואר בְּעֲקִיבוּת.
- א.א חזרה באופן עקיב על מרבית פרטי אירוע גיל 5: תיאור המקום שבו התרחשו המעשים: השירותים הגדולים בבית; השתלשלות העניינים עד שהגיע הנאשם לנגב את ישבנה: נגמר נייר הטואלט והיא קראה לאימהּ, אך הנאשם הוא זה שהגיע; הנאשם ניגב אותה; הנאשם הסתכל עליה וצחק; מכנסיו היו קצת מופשלים, או שהוריד אותם לגמרי; הנאשם הכניס את אצבעו לאיבר מינה; א.א חשה כאב, בלבול, פחד; הנאשם השכיב אותה על האסלה; הנאשם ניסה להכניס את איבר מינו לשלה, כלומר נגע רק בפתח; א.א נפלה והיא קיבלה מכה כואבת; הנאשם עמד בין האסלה לאמבטיה; היא הייתה ב"חצי שכיבה" בין האסלה לאמבטיה; א.א השתינה; הנאשם כעס עליה ואמר שהיא ילדה רעה, שהיא מלוכלכת; הנאשם דחף אותה; הנאשם אונן והוציא את זרעו (לגבי המיקום יש תיאורים משתנים: ליד האסלה או מאחורי האסלה, על הרצפה, או קצת על א.א והרטיב אותה); א.א הייתה רטובה, כנראה גם מעצמה וכיום היא חושבת שאולי גם מזרעו של הנאשם; הנאשם קילח את א.א; בזמן המקלחת הוא הכניס איבר לרקטום שלה (במשטרה תחילה הכחישה שהוא נגע לה בפי־הטבעת ולאחר מכן אמרה שהוא הכניס אצבע, בבית המשפט העידה שהוא הכניס את איבר מינו). בחקירה הנגדית אמרה שאקט הכנסת האיבר לרקטום היה כשהיא הייתה מקופלת בין האסלה לאמבטיה, כשרגליה על הרצפה; בתום האירוע הנאשם השכיב את א.א לישון.
א.א ציינה שקשה לה מאוד לדבר על האירוע הזה. היא הסכימה שהיו פרטים שאותם סיפרה לראשונה בבית המשפט, כפי שצוין לעיל, והסבירה כי יש דברים שהיא זוכרת, אך לא תמיד מסוגלת לספר.
- ההגנה בסיכומים טענה שיש פערים רבים וסתירות מהותיות בין הגרסאות השונות שמסרה א.א לגבי האירוע ונתנה דוגמאות רבות (האם זה קרה בגיל 4-3 או 5-4; באיזה שלב א.א נפלה? האם הנאשם צחק כשהחדיר את איבר מינו או כשהחדיר את אצבעו? היכן הרגישה א.א את הרטיבות – בכתף או בירך? האם א.א נרטבה משתן או מזרע הנאשם? ועוד כיוצ"ב). בעניין זה איני רואה עין בעין עם ההגנה: הסתירה המהותית היחידה לטעמי היא זו שציינתי לעיל, בשאלה מה החדיר הנאשם לפי־הטבעת של א.א – אצבע או איבר מין. סתירות נוספות הן בעיני זניחות, ומובנות לחלוטין בהתחשב בגיל שבו בוצעו המעשים, משך הזמן שחלף מאז וכל יתר המאפיינים שהוזכרו לעיל, בפסקה 22 בהתייחס לעדויות של נפגעי תקיפה מינית.
- טענה מרכזית נוספת של ההגנה לגבי אישום זה, החוזרת גם באישומים נוספים, היא שבניגוד לאמור בכתב האישום, המייחס לנאשם שני מקרי אינוס באישום זה, א.א העידה שהנאשם רק ניסה להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, ושהצליח רק "טיפ-טיפונת". בנושא זה חשוב להבהיר, שהדבר הקובע הוא התיאור של א.א לגבי מה שנעשה, ולא הגדרתה את המעשה כניסיון, או חדירה מלאה. זאת, מאחר שהשאלה אם מעשה מסוים הוא אונס או רק ניסיון אונס, היא שאלה משפטית, המתבססת על העובדות והמעשים שתוארו, ולא על הטרמינולוגיה שאותה נוקטת העדה.
אכן, א.א העידה שהנאשם "ניסה" להכניס את איבר מינו לשלה. אלא שמבחינה משפטית, נקבע זה מכבר כי "כל נגיעה פנימית בחלק מחלקי איבר המין, מעבר לחלקיו החיצוניים, כגון מעבר לשפתיים החיצוניות, מהווה חדירה העשויה להקים את עבירת האינוס" (ע"פ 2973/21 מדינת ישראל נ' פלוני [13.1.22], פסקה 37 מפי כבוד השופט מינץ; ע"פ 1126/19 פלוני נ' מדינת ישראל [23.11.21], פסקה 20, מפי כבוד השופט קרא, שם נקבע כי "חדירה מעבר לשפתיו החיצוניות של איבר המין באה בגדרי עבירת האינוס, ודי בקביעה כי המערער חדר עם אצבעו מעבר לשפתיו החיצוניות של איבר המין, ואין צורך בהוכחת חדירה לנרתיק". ראו גם ע"פ 1204/23 מדינת ישראל נ' שטטמן [23.3.25], פסקה 58, מפי כבוד השופט שטיין וע"פ 2261/21 פלוני נ' מדינת ישראל [24.10.22], פסקה 28, מפי כבוד השופטת כנפי-שטייניץ).