שנית, בעדותה של א.א נשזרו תחושות ותיאורים סנסוריים רבים (היא חשה את נשימותיו של הנאשם ואת זקנו; היא זכרה את הכאב והלחץ שחשה כשהנאשם ניסה להחדיר את איבר מינו לשלה; היא תיארה את כובד גופו של הנאשם עליה; היא ציינה את החום של איבר מינו וגם את חומו של הנוזל שיצא ממנו והרטיבהּ). א.א ציינה את החשש שלה מכך שהכורסה תצא מאיזון ותיפול כשהנאשם עלה עליה. בניגוד לטענת ההגנה בסיכומיה, שאין זה סביר ש-א.א ידעה לתאר היכן בדיוק עמדה הכורסה, פרט מינורי, אך לא זכרה פרטים לגבי מעשה האונס, הרי שגם הפסיקה התייחסה לתופעה שבמסגרתה, נפגע תקיפה מינית עשוי לזכור דווקא פרטים קטנים ושוליים[161].
שלישית, ואולי הדבר החזק יותר מכל, היא תיארה את תחושתה הנעימה כשהנאשם "עטף" (כדבריה) בידו את איבר מינה בשלב מסוים, והיא ראתה בכך סימן של חיבה. היא העידה: "חשבתי שאולי הוא רוצה להגיד לי שהוא אוהב אותי". דברים מכמירי לב אלה מלמדים עד כמה אין עדותה של א.א נובעת מרצון לנקום בנאשם או מתוך שנאה כלפיו. יותר מכך: המחשבה הזו יש בה מן הילדותיות, הכמיהה האופיינית של ילדה לאהבת האב, ואף היא מחזקת את העובדה שמדובר בפגיעה בגיל ילדות. גם תשובתה של א.א לסנגורית, שלחצה עליה שוב ושוב בנקודות מסוימות, שלפיה: "זה כואב לי ברמות שאני לא יכולה להסביר לך", מעידה על הקושי הרב שחוותה בעדותה על המעשים.
רביעית, מצטרפות לכל אלה תגובותיה הפיזיות, הן במהלך חקירתה במשטרה, שמהן התרשמנו ישירות בזכות הסרטונים שאת הגשתם ביקשה הסנגורית, והן במהלך עדותה לפנינו. א.א התקשתה לדבר, "התחבאה" בתוך בגדיה, הליטה פניה בידיה, העידה באיטיות, הרבתה לשתוק, התנתקה לפרקים ונזקקה להרבה תמיכה כדי להמשיך ברצף עדותה.
בניגוד לטענת ההגנה, איני מוצאת שהסתירות היו בנושאים מרכזיים, והן מוסברות היטב לנוכח הנסיבות, כפי שכבר הובהר. גם כאן מייחסת ההגנה משמעות לכך ש-א.א תיארה את שעשה הנאשם כניסיון להחדיר את איבר מינו לשלה, אך התייחסתי כבר לעיל לכך שזוהי שאלה משפטית, ולפי התיאורים של א.א, מדובר באינוס ממש, ולא בניסיון בלבד.
- נושא מהותי נוסף שההגנה זוקפת לחובת א.א, שמלמד שהיא רק ביקשה לרצות את החוקרת, הוא שלטענת ההגנה, א.א אישרה במשטרה שאביה הכניס את איבר מינו לפיה, ולא חזרה על כך בבית המשפט, והדבר גם לא מופיע בכתב האישום. טענה זו חזרה מספר פעמים בסיכומי ההגנה[162]. ואולם, טענה זו מקורה בטעות בהבנת ההגנה. אף שההגנה מפנה לכך שצפייה בסרטון מלמדת ש-א.א הייתה כחומר ביד היוצר בנקודה זו, הרי שדווקא בנקודה זו ממש עולה בבירור מהסרטון של החקירה (גם נשמע וגם נראה) ש-א.א סיפרה שהנאשם אונן בבית השחי שלה ולא שהכניס את איבר מינו לתוך פיה. בהמשך לכך שאלה החוקרת "הוא הכניס את איבר המין לפֹּה... בין הידיים ש... בין... כאילו בבית שחי", והדגימה את המיקום בגוף. המילה לְפֹּה נאמרה במובן "לכאן", ולא במובן "לתוך הפה". מיד לאחר מכן שוב שאלה החוקרת: "לא הבנת... זאת אומרת, (הדובר מצקצק בלשונו) איך הגיע האיבר מין שלו זאת אומרת לפה?" [163] ו-א.א מסבירה שהנאשם בא מהצד וטיפס עליה.
- לנוכח כל אלה, אציע לחבריי לקבוע שבגדר אירוע הכורסה, ביצע הנאשם את כל המעשים הבאים (אף אם לא לפי סדר זה), כאשר מתוכם – המעשים המגבשים את העבירות שבהן הוא מואשם מודגשים בקו תחתון: הנאשם לקח את א.א בת החמש או שש ממיטתה בלילה, הביאה אל הכורסה הגדולה בסלון, השכיב אותה על הכורסה, הפשיל את כותנתה, הוריד את תחתוניה, את חלוקו ותחתוניו, טיפס על הכורסה ועל א.א, פישק את שפתי איבר מינה באצבעותיו והחדיר את איבר מינו לפתח הנרתיק. א.א הרטיבה, הנאשם כעס, הוא לקח אותה לשירותים ו-א.א הטילה את מימיה. הנאשם החזיר אותה לכורסה וניסה בשנית להחדיר את איבר מינו לשלה, ללא הצלחה. הוא שם את איבר מינו בבית השחי שלה והגיע לפורקן בבית השחי. נוזל זרעו לכלך אותה בבית השחי, בשיער ובאוזן, והוא לקח אותה למקלחת ורחץ אותה. הוא החזיר את א.א למיטתה, אמר לה שהיא לא בסדר ונתן לה מכה באיבר מינה.
לפיכך אציע לחבריי לקבוע שבעשותו את המעשים הללו, ביצע הנאשם את כל העבירות המיוחסות לו באישום השני, קרי: אינוס בידי בן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק), ניסיון אינוס בידי בן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) ביחד עם סעיף 25 לחוק), ומעשה מגונה בבן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(ג)(2) בנסיבות סעיף 348(ב) וסעיף 345(ב)(1) לחוק).