היעדר צורך בניתוחים משפטיים
484. שני הצדדים נמנעו מטיעון משפטי (מלבד טיעון של ההגנה בנושא זיכרונות שווא והפרעת אישיות בפסיקה), ובדין נהגו כך. זאת מאחר שההגנה טוענת שהמעשים כלל לא בוצעו וכי אין ראיות התומכות באישומים, ועל כן לא היה מבחינתה טעם להתפלפל על ניואנסים משפטיים, ואילו התביעה טוענת שכלל המעשים הוכחו, והעבירות העולות מתוכם גלויות על פני הדברים. אני מסכימה שאין בתיק זה צורך בטיעון משפטי, כי בכל המקרים שבהם שוכנעתי שהמעשים בוצעו, אין קושי משפטי לקבוע מה העבירה שבוצעה. מצאתי לנכון לדון בשתי נקודות משפטיות - מתי עסקינן באינוס ומתי בניסיון אינוס, והארתי את העובדה שמעשה מגונה באדם יכול להתבצע גם ללא מגע (הארתי, שכן איש לא טען אחרת).
סיכום
485. הגעתי, אפוא, לנקודת הסיום. כעולה מכל מה שנכתב, נתתי אמון מלא הן בעדותה של א.א, הן בעדותה של ב.ב. מצאתי חיזוקים למכביר לטענות שתיהן כי הן נפגעו מינית, לאורך שנים, על־ידי הנאשם. מצאתי שהנאשם אינו דובר אמת, הוא אדם מניפולטיבי בעל שני פרצופים שונים וקוטביים: רופא מקצועי וחומל, מטפל ובעל משפחה למופת, מצד אחד, ופוגע מינית "רשע" (כהגדרת א.א ), מהצד השני. הדימוי המתאים הוא מה שמכונה בספרות "ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד" .
דומני שדברים שאמרה א.א בעדותה הראשית מיטיבים להסביר הכול:
אם אבא שלי פגע בי נניח, כן, אז אני זה אומר מה? אז אם אני אומרת 'אבא שלי פגע בי' אז זה אומר על אבא שלי הרבה מאוד דברים שאני לא יכולה לשאת אותם, כי היום אני מבינה שאבא זה דבר, גם אז הרגשתי, אבל היום אני מבינה שאבא זה דבר שאמור לשמור על בן אדם ולא להזיק לו ולא להגיד לו להסתיר דברים רעים שהוא עשה. אז אם אני אומרת 'אבא שלי פגע בי', יש בזה מקום מאוד מאוד קשה, ולפעמים באיזשהו מקום אני מעדיפה כאילו לקחת עלי את האחריות הזאת, לפעמים אני אומרת 'אני אשמה', לפעמים אני אומרת 'אני חולת נפש', כאילו אני עשיתי את זה, אני לא יכולה להרוס את האבא האידיאלי שהייתי רוצה שיהיה לי, אז... אז כאילו זה משהו מאוד מאוד, אני לא יודעת איך להסביר את זה, זה משהו מאוד בסיסי... זה משהו מאוד בסיסי אצל ילד שהוא רוצה שההורים שלו יהיו מושלמים. אז ברור שאין הורים מושלמים, אבל השאלה באיזה רמה זה, אם הורה הוא לא מושלם ברמה נורמטיבית אז זה משהו שאפשר להשלים איתו. אבל אם הורה הוא לא מושלם מבחינת זה, שהוא חטא לתפקידו, ועוד יותר מזה מנע ממני לקבל עזרה כי הוא אמר לי כל מיני דברים שגרמו לי להרגיש רע עם עצמי, להרגיש חולת נפש, להרגיש משוגעת ושקרנית וכל מיני כאלה דברים, זה בעצם כאילו הוא לא רק פגע בי, הוא גם כאילו ניסה למנוע ממני להתרפא. ואז כאילו לחשוב דבר כזה על אבא שלי זה מאוד קשה כי בעיני הורים זה סוג של בסיס בריא לנפש. כאילו גם אם אנחנו לא בקשר עם ההורים, ההורים בתוכנו חיים באמירות שלהם, בדעות שלהם ואנחנו צריכים, כאילו בשביל לבנות את עצמנו, במה שאנחנו חושבים, כאילו כאילו להיפרד מהם. אם כאילו לא נוצר קשר נורמלי עם ההורים, אז זה עוד יותר קשה להיפרד מהם כי, לא יודעת איך להסביר, בקיצור, לא יודעת. גם כאילו אבא שלי הוא לא מישהו אלמוני, שאפשר להגיד 'בסדר, אז אבא שלך עשה מה שהוא עשה'. אבא שלי רופא, אדם מאוד מוכר, כל מקום שאני הולכת אליו אז יש מישהו אחד שמכיר אותו. זה מאוד מאוד קשה להיות במקום כזה שכאילו אבא שלי שכולם מכירים הוא. ... הוא היה דמות מאוד עוצמתית גם מבחינתי וגם מבחינת הרבה אנשים אחרים. הרבה אנשים מאוד העריכו אותו ובאמת היה בו חלקים טובים, אבל וזה גם כאילו המקום הזה שאני אומרת 'איך אני יכולה כאילו לבוא ולחטוא מול אבא שלי ולהגיד את זה?'. בקיצור זה יוצר לי מלא מלא קונפליקטים פנימיים ומאוד קשה לי לחיות איתם... למה החלטתי לבוא ולדבר? כי אמת היא אמת גם כשהיא מכוערת, ערומה ולא מתקבלת על ידי אנשים שהם מאוד מאוד משמעותיים עבורי" .