פסקי דין

תפח (מרכז) 9333-04-20 מדינת ישראל נ' פלוני - חלק 33

21 אוקטובר 2025
הדפסה

486. נשללו כל טענות ההגנה העיקריות כלפי א.א, קרי: שהיא סובלת מהפרעת אישיות; שאירוע גיל 5 "צץ" במוחה לראשונה במהלך טיפול כושל אצל מרסי; שמאחר שבעת הטיפול אצל מרסי לא אוזכרה כל פגיעה מלבד זו של גיל 5, זו ראיה לכך שהדברים לא קרו אלא הומצאו בהמשך על-ידי א.א בחיפוש אחר תשומת לב; שלא הגיוני שהנאשם, שהוא הפוגע הנטען, ישלח את בתו לטיפול; ש-א.א בחרה במתכוון להעליל על הנאשם עלילת שווא בשל שנאתה כלפיו; שהדברים שעליהם העידה במשטרה הוכנסו לפיה על־ידי החוקרת והמטפלת שלה, שנכחה בחקירה, והחקירה "זוהמה".

ראשית, ונאמר זאת בבירור: אין, ולו בדל ראיה, מטעם אדם שטיפל ב-א.א, שיש לה הפרעת אישיות או מחלת נפש כלשהי. ההיפך הוא הנכון: כל המטפלים שטיפלו בה הדגישו שהיא אינה סובלת מכל מחלת נפש, אלא מפוסט־טראומה מורכבת, והובהר שזו תוצאה של פגיעות הנאשם בה. כל מי שפגש ב-א.א וטיפל בה, ובמידה רבה אפילו הנאשם ואימהּ של א.א, הדגיש שמדובר באישה חכמה, איכותית, עמוקה, מצחיקה, אומנותית ורגישה (במובן הטוב של המילה). שנית, עוד לפני הטיפול אצל מרסי סברה המטפלת גולדברג ש-א.א סובלת מפוסט־טראומה וחשדה שהיא הייתה קורבן לפגיעה מינית. עוד לפני הטיפול אצל מרסי ניסתה א.א מספר פעמים לחשוף בפני אימה, האימא, שהנאשם פגע בה, ולא הצליחה לעשות כן. עוד לפני הטיפול אצל מרסי סיפרה א.א לאחותה אחות 3 שהיא נפגעה מינית מידי הנאשם. נוסף על כך, החשיפה האיטית וההדרגתית של פגיעות מיניות מוכרת היטב כתופעה מאפיינת, ואין בכך כדי לגרום להטלת ספק האם שאר המקרים, שלא נחשפו מיד, אינם אמת.

בהמשך לכך, טענת "עלילת השווא המכוונת" סותרת את הטענה על אודות "זיכרון שווא", והפסיכיאטרית, מומחית ההגנה, העידה שהיא בטוחה ש-א.א מאמינה שהיא נפגעה. מעבר לכך - חוסר הרצון של א.א להתלונן על מעשי הנאשם, כעולה מהאופן שבו נולד כתב האישום, סותר סתירה מוחלטת את טענת "עלילת השווא המכוונת". טענת חוסר ההיגיון לגבי פעולת הנאשם ששלח את א.א לטיפול אינה רלוונטית. ראשית, איננו מחפשים היגיון לא אצל הפוגע ולא אצל הנפגע. יש לגבי עובדה זו תילי תילים של פסיקה, שחלקה אוזכרה לעיל. שנית, מהעדויות עלתה התנהגותו המניפולטיבית של הנאשם בכל הקשור בבחירת המטפלים, תחילת הקשר עם חלקם באופן שהבהיר ל-א.א שאינה יכולה להפתח בפניהם, וסיום הקשר כשהנאשם חשש שדבר הפגיעה עשוי להחשף. נוסף על כך שמענו עדות על כך שאין זה יוצא דופן, שהפוגע ישלח את הנפגע לטיפול, כך בפרט כשהנאשם במקרה דנן, החל משלב מסוים, חזר ושינן באזני א.א שיש לה קשיים רגשיים כאלה ואחרים. קיצורו של דבר: לא מצאתי ממש באף לא אחת מטענות ההגנה בעניין א.א, וככל שמצאתי שיש לזכות את הנאשם מפרט כזה או אחר מתוך אישום ספציפי, היה זה מתוך חוסר עקיבות בגרסתה של א.א, שלא איפשר הכרעה מה בדיוק התרחש, ותוך בחירה לזקוף כל אי בהירות לזכות הנאשם. ודוק: בכך אין משום הטלת דופי או ספק בגרסתה של א.א בדבר התקיימותה של עצם הפגיעה המינית בה, והזיכוי הוא כאמור מחמת העובדה שמהות הפגיעה לא הוכחה כנדרש במשפט הפלילי.

עמוד הקודם1...3233
34...37עמוד הבא