בהתאם, אציע לחבריי לזכות את הנאשם מעבירה של ניסיון אינוס, ולהרשיע אותו באישום זה בעבירה של מעשה מגונה בפני בן משפחה (עבירה לפי סעיף 351(ד) לחוק).
אישום 4 [המכונה "אירוע המחסן"]
- על־פי כתב האישום, במועד שאינו ידוע במדויק למאשימה בין השנים XX19, בביתם במקום מגורים קודם, באחד מימי חמישי, נכנס הנאשם בשעת לילה לחדרה של א.א שהייתה אותה עת כבת 7 ולקח אותה ממיטתה למחסן הנמצא מחוץ לבית. הוא הניח את א.א על מיטה במחסן, הורה לה להוריד את בגדיה ו-א.א התפשטה לדרישתו. בשלב זה, שכבה א.א על גבה במיטה ובעוד הנאשם מנסה להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה איבדה א.א שליטה על סוגריה והטילה שתן. הנאשם, אשר כעס מאוד, הכה את א.א בכוח באיבר מינה באמצעות חגורת מכנסיו וגרם לה לכאב, בעודו אומר לה כי יש להענישה על כך שהיא "ילדה רעה" מכיוון שהרטיבה. בשלב זה החדיר הנאשם את איבר מינו לפיה של א.א עד ש-א.א חשה שהיא נחנקת והנאשם הגיע לפורקן בפיה. בשעות הערב של יום שישי, א.א, אשר חשה תחושת גועל במהלך כל אותו היום, הקיאה בשירותים ועל עצמה. משכך, מואשם הנאשם בביצוע מעשה סדום בבתו הקטינה שלא בהסכמתה החופשית בהיותה מתחת לגיל 16 (לנוכח התיקון שאליו התייחסתי בפסקה 4, יש להתייחס לכך כעבירה של אינוס בידי בן משפחה [עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1]) ובניסיון לאנוס אותה (עבירה לפי סעיף 351(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) ביחד עם סעיף 25 לחוק). למען הקיצור, אכנה לעיתים את האירוע מושא אישום זה "אירוע המחסן"[180].
עדותה של א.א בנוגע לאירוע המתואר באישום 4
- אציין תחילה שהיה ל-א.א קשה מאוד לספר על אירוע המחסן, היא בכתה לא מעט, כבשה ראשה בידיה על דוכן העדים, נזקקה להפסקה בעדות והתחבקה עם המלווה מטעם מרכז הסיוע. בעדותה הראשית סיפרה שאירוע המחסן התרחש אחרי אירוע הטיול ולפני גיל 8. ביציאה מבית המשפחה במקום מגורים קודם, מצד שמאל, לפני הגינה, היה מחסן. היה בו חלק ששימש מעין יחידת דיור קטנה, עם שירותים וחדר אורחים. באחד הלילות לקח הנאשם את א.א ממיטתה בחדר השינה, הביא אותה למחסן, השכיב אותה על המיטה שם ואמר לה להוריד את הבגדים. א.א לא רצתה, אז הנאשם הוריד לה את הבגדים וכשהוא ניסה להתקרב אליה עם האיבר שלו, היא הרטיבה. הנאשם כעס מאוד, ונתן לה מכה עם החגורה שלו באיבר מינה. הוא לא לבש חלוק, אלא את מכנסיו ומשם הייתה לו חגורה. זה כאב מאוד. הוא אמר לה שהיא לא שולטת על עצמה ואז שם את איבר מינו בפיה. זה היה נורא ו-א.א הרגישה שהיא נחנקת. הנאשם הגיע לפורקן בפיה. היא לא רצתה לבלוע כי זה היה מגעיל נורא, אבל היא בלעה, כי היא לא יכלה לעמוד בזה. א.א נבהלה נורא, והיא לא הבינה מה הנאשם עושה. למוחרת בבוקר א.א הקיאה. זה כבר היה ממש לקראת שבת והיא כבר הייתה לבושה לשבת. היא לבשה שמלה פרחונית והיא נכנסה לשירותים ופתאום הקיאה. אימא שלה כעסה מאוד שהיא ליכלכה את הבגדים, ועל כך הוסיפה א.א: "אני מבינה אותה גם"[181].
- בחקירתה במשטרה[182] סיפרה א.א שהיו שני אירועים במחסן, והיא יודעת להבחין ביניהם: "אחד היה בפה, אחד לא היה בפה". היא תיארה את מיקום המחסן ואת האירוע, כפי שתיארה גם בעדותה הראשית. הפרט היחיד שנמסר בשונה מהעדות הראשית, הוא שלדבריה במשטרה, כאשר הנאשם הורה לה להוריד את בגדיה, היא עשתה כן. היא ליוותה את דבריה במעין זלזול עצמי: "יאללה זה אותם סיפורים, יאללה... כבר משעמם". כל שאר הפרטים שמסרה זהים או דומים מאוד לאלה שמסרה בעדותה הראשית: היא ציינה שהיא הרטיבה עוד לפני שהנאשם הספיק לעשות משהו, הנאשם התעצבן מאוד והרביץ לה עם חגורה "איפה שתמיד", באיבר המין. זה כאב מאוד. ואז הוא אמר לה שצריך להעניש אותה על זה שנרטב לו והוא הכניס את איבר מינו לפיה. היא נחנקה, זה היה מגעיל. דבריה של א.א במשטרה נמסרו לאט ובקושי והיו מלווים בבכי, כשהיא עוטה על ראשה את הקפוצ'ון של העליונית. כל אותה עת, הן החוקרת שאזו והן המטפלת מאלי הזכירו לה שמה שהיא מתארת קרה פעם וזה לא קורה עכשיו, הרגיעו אותה ועודדו אותה להמשיך לדבר. חשוב לציין גם הפעם, שבניגוד מוחלט לטענת ההגנה, המטפלת מורן מאלי לא הכניסה ל-א.א אף מילה לפיה, ואילו החוקרת שאזו שאלה שאלות שאומנם הציגו אפשרויות כאלה ואחרות, אך לגבי חלקן א.א השיבה בחיוב ולחלקן בשלילה, כך שהתקבלה תמונה ברורה מפי א.א של מה שקרה. הדבר נדרש, כאמור, לנוכח הקושי העצום של א.א לדבר משפטים רצופים. חשוב לומר שזה מה שאיפשר לקבל תמונה שלמה, ככל הניתן, לגבי מה ש-א.א תיארה. א.א סיפרה שהיא לא זוכרת כיצד הסתיים האירוע, אך למוחרת, יום שישי, היא הסתובבה כל היום עם גועל בגרון. היא התחילה לספר שהייתה לבושה כבר לשבת, ואז נכנסה לניתוק או פלשבק. לאחר זמן התאוששות בחקירה המשיכה א.א להשיב לשאלות החוקרת, ואמרה שאחרי שהנאשם הכניס לה את איבר מינו לפה, "יצא, מה, לתוך הפה". לאחר מכן א.א שוב אמרה על עצמה שהיא חולה, ואלה הזיות, והחוקרת והמטפלת שוב עודדו אותה, אמרו לה שהיא לא חולה והיא אלופה, ושמותר לה לבכות. א.א שאלה את החוקרת מדוע היא מאמינה לה. לאחר מכן א.א המשיכה וסיפרה כי למוחרת, יום שישי, היא הייתה אחרי מקלחת ולבשה שמלה פרחונית ולפתע , בלי קשר לכלום, החלה להקיא בשירותים, היא התלכלכה ואימה כעסה עליה מאוד שלא נזהרה יותר על שמלתה.
- בחקירה הנגדית[183] הסנגורית הציגה ל-א.א מצג כאילו לא סיפרה בעדותה הראשית דבר על אירוע המחסן מתוך מה שסיפרה במשטרה, מלבד שהנאשם שם את איבר מינו בפיה[184]. מצג זה אינו נכון (כפי שפורט לעיל), ולמרות המצג, א.א עמדה על כך שהיא זוכרת שסיפרה, ואחר־כך גם בית המשפט העמיד את הסנגורית על טעותה. הסנגורית שאלה את א.א לגבי הדינמיקה של החקירה, שעליה עמדתי לעיל (שבה החוקרת שאלה את א.א שאלות מאוד ספציפיות ו-א.א השיבה בחיוב או בשלילה, בדרך כלל רק על־ידי הנהון או ניד ראש), ומדוע התנהלה באופן הזה, ו-א.א הסבירה שגם שם, בחקירה, היה לה מאוד קשה לדבר. א.א נשאלה לגבי כך שאמרה שהיא חולה והוזה, ועל כך שאמרה שאינה זוכרת דבר, והשיבה: "אני לא רוצה לזכור כלום". הסנגורית שאלה את א.א מדוע אינה זוכרת פרט טריוויאלי כמו האופן שבו לקח אותה הנאשם מחדרה למחסן, ו-א.א השיבה: "את אומרת שהפרט הזה הוא טריוויאלי, בשבילי שום דבר בפגיעה הוא לא טריוויאלי... אני לא רוצה לזכור את זה עכשיו". הסנגורית הטיחה ב-א.א מספר פעמים שזה לא קרה, ושאולי היא חלמה, אך א.א עמדה על שלה. הסנגורית שאלה את א.א מדוע לא צעקה לאימה, שחדר השינה שלה היה ממש סמוך לפרוזדור שדרכו עבר איתה הנאשם, ו-א.א השיבה:
"א.א: זה לא היה, זו לא הייתה שאלה בכלל. מה אני אגיד לאמא? 'אמא, אבא עושה לי'?