עפ 1204/23 מדינת ישראל נ' מיכאל יהודה שטטמן

ע"פ 1204/23

השופט אלכס שטיין:

מושכלות היסוד

1. משפט עומד על האמת. אמירה זו נכונה במיוחד ביחס למשפט הפלילי.  למשפט הפלילי הנהוג במחוזותינו יש שתי מטרות-על: הרשעת אשמים וזיכויים של החפים מפשע.  למטרות אלו מעמד בכורה שאותו לא ניתן להפחית או לדלל בשום נסיבות – תהיינה אשר תהיינה.
2. כלל בסיסי נמצא עמנו מראשית חיי המדינה. הוא נקבע בע"פ 1/48 סילוסטר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד א 5 (1948) (להלן: עניין סילוסטר), בזו הלשון:

"הואיל וזהו הערעור הפלילי הראשון במדינת ישראל והטענות הפורמליות תפס[ו] בו מקום נכבד, רואה אני חובה לעצמי לומר כאן מה לפי דעתי צריך להיות יחס בית-המשפט במשפטים פליליים לטענות פרוציסואליות.  אחד מחכמי המשפט כינה פעם יפה את חוק העונשין את הפרוצידורה הפלילית כ"מגנה כרטה של הפושע".  יש בכינוי זה משום תבונה רבה.  רוצים להבליט בו את הרעיון שהפרוצידורה הפלילית על דיניה מכילה לטובת הנאשם תריס בפני עיוות-דין.  רוצים לתת לנאשם את מלוא ההגנה ההוגנת.  אבל אסור לסלף את הרעיון הבריא הזה על-ידי הפרזה בפורמליות.  פרוצידורה פלילית טובה צריכה בוודאי לתת לנאשם את מלוא ההגנה, כדי למנוע עיוות-דין, אבל הדיון הפלילי אינו צריך לקבל צורת משחק אשקוקי שבו מהלך אחד בלתי נכון קובע את גורל המשחק.  תפקיד הדיון הפלילי – להוציא כאור משפט.  מוטב אמנם שעשרה רשעים יצאו זכאים משצדיק אחד יצא חייב, אבל במה דברים אמורים? – כשהשאלה היא הוכחת האשמה ולא כשהכתוב מדבר על ליקויים טכניים בכתב-ההאשמה וכדומה.  על שאלות ממין זה לא יחול הכלל על הנאה מהספק" (ראו: שם, בעמ' 18; ההדגשה הוספה – א.ש.).

3. כפועל יוצא מכך, שופט היושב על מדין בעניין פלילי חייב לפסוק דין אמת לאמיתו, ואין לו, לשופט, חובה ציבורית-ממלכתית נעלה מזאת. כך נהוג בערכאות הדיון אשר שומעות עדים ומתרשמות משאר הראיות, וכך אמורות לפעול ערכאות הערעור.  הלכה היא עמנו, מימים ימימה, כי "בשבתו לערעור, חייב בית משפט לערעורים ליתן אותו פסק דין אשר היה צריך להינתן בדרגה הראשונה [...] ואף בלי הוראה מפורשת בחיקוק מוטלת חובה זו על בית משפט לערעורים מטבע ברייתו, בהיותו דרגת ערעור" (ראו: בג"ץ 86/58 בוגנים נ' ראש המטה הכללי, פ"ד יב 1653, 1663 (1958) (ההדגשה הוספה – א.ש.)).  החובה לפסוק דין אמת לאמיתו באה, בד-בבד, עם הסמכות הכללית והרחבה לעשות כן.  בעניינה של סמכות זו, ידענו זה מכבר כי "סמכותו של בית-משפט לערעורים אינה מצומצמת לבירור נימוקי הערעור אלא היא רחבה ומשתרעת על שטח המריבה כולו, כפי שהיה בבית-המשפט של מטה" (ראו: ע"פ 54/79 בורוביץ' נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(1) 197, 206 (1979) (להלן: עניין בורוביץ')).
4. ההתיישבות העותומנית [נוסח ישן] 1916לעיקרון יסודי זה – שכאמור מגלם בתוכו את סמכותו ואת חובתו של בית המשפט לפסוק דין אמת לאמיתו – אקרא להלן עיקרון האמת. עיקרון זה מעוגן באופן כמעט מלא בסעיף 213 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ), שעניינו סמכות בית המשפט שלערעור.

12-34-56-78 צ'כוב נ' מדינת ישראל, פ'ד נא (2)