תיק משפחה (ק"ש) 3858-07-23 מ' ג' נ' צ' א' ג' - חלק 3

0

המסגרת הנורמטיבית

53. מוסד הבן הממשיך נולד כרעיון לפתרון יזום מראש למחלוקות משפחתיות עתידיות בנושא מיהות הצאצא שיקבל זכויות ההורים במשק לאחר פטירתם, בייחוד כאשר ישנם מספר צאצאים, והואיל ולפי הפסיקה זכויות בנחלה אינן ניתנות להורשה באשר הן ואינן חלק מעזבון (ראו: ערעור אזרחי 566/89 דב שטיין נ' דבורה סופר ואח', פ"ד מז(4) 167 וכן ראו תיק משפחה (טב') 34371-08-11 לעיל והאזכורים שם [נבו]).
54. ההגדרה של "בן ממשיך" מצויה בסעיף 1 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ג 1973, לאמור: ""בן ממשיך" - בן אחד בלבד או בן מאומץ אחד או נכד אחד של בעל משק, לרבות בן זוגו, המחזיק בעצמו או מכוח התחייבות בלתי חוזרת בכתב של הוריו או מכוח ירושה, במשק חקלאי, כבעל, כחוכר, כחוכר משנה, או כבר-רשות לתקופה בלתי קצובה או לשנה לפחות של מוסד מיישב והאגודה או של האגודה כשאין מוסד מיישב; לענין זה, "הורים" - לרבות אחד מהם במקרה שהשני חדל להיות בעל זכויות במשק החקלאי או שנפטר".
55. ברבים מסכסוכי המשפחה בענייני "מינוי בן ממשיך", נערך הבירור בשני מעגלים: מעגל מערכת היחסים החיצונית (הורים ו"בן ממשיך" מול רמ"י/סוכנות יהודית/אגודה שיתופית) ומעגל היחסים הפנים משפחתי (הורים/אחים מול ה"בן הממשיך") - ראו לעניין זה רשות ערעור אזרחי 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 215, (27/8/2002) [פורסם בנבו] ; ערעור משפחה (מחוזי-חיפה) 52148-10-19 פלוני נ' אלמוני, (4/2/2020) [פורסם בנבו].
56. בין שני מעגלים אלו חלים יחסי גומלין, כך העובדה שרישום "בן ממשיך" לא הושלם בחיי הממנים בסוכנות וברמ"י עלולה להצביע על היעדר גמירות דעת של ההורים בדבר המינוי, וכך להפך, השלמת הרישום בסוכנות וברמ"י עשויה להעיד על כוונה ברורה מצד ההורים הממנים.
57. במישור היחסים המשפטי הפנים משפחתיים, מינוי בן ממשיך חוסה תחת דיני המתנה ובראשם הוראות חוק המתנה, התשכ"ח- 1968 (להלן: "חוק המתנה") זוהי גם פריזמת ההתייחסות של הפסיקה ברובן המכריע של התביעות המשפטיות בסוגייה זו. (ראה לעניין זה תמש (טב') 34371-08-11 א.א נ' ש.א) [נבו].
58. הסכם מתנה חוסה בצילן של שתי הוראות חוק: חוק המתנה, התשכ"ה - 1968 וחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 (להלן : "חוק המתנה" ו"חוק החוזים") וראה: תיק משפחה (ירושלים) 13500/06 י.ר. נ' י.א.  [פורסם במאגרים [נבו]] (16/03/2008)).
59. סעיף 1(ב) לחוק המתנה, התשכ"ח - 1968, קובע כי "דבר המתנה יכול להיות, מקרקעין, מטלטלין, או זכויות". הזכות שמקבל "הבן הממשיך" בעקבות המינוי, הינה התחייבות בלתי חוזרת של הוריו, כי בכפוף לאישור המתנה על ידי המוסדות המיישבים, יקבל "הבן הממשיך", לאחר פטירת שני ההורים, את זכות השימוש בנחלה ובמשקם ויהפוך לבר רשות במקומם.
60. הכלל הוא כי אם ייקבע שהוקנתה המתנה למקבל, הרי שהמתנה נגמרה, הושלמה, ולפיכך לא יוכלו ההורים לחזור בהם ממנה ולבטלה (ראה תיק משפחה (טב') 17271-09-09 ל.ד. נ' ש.ד.  [פורסם במאגרים [נבו]] (22/05/2011)).  יחד עם זאת, גישה זו רוככה בפסק דין של בית המשפט העליון שניתן בבערעור מיסים 3996/12 מיום 15.11.12 (פורסם במאגרים) [נבו], שם נקבע כי גם במקרים בהם הושלמה המתנה יש לבחון קיומו של תנאי מפסיק מכללא בהסכם המתנה למינוי בן ממשיך.
61. עוד נפסק כי ככל שלא הסתיים הרישום של הבן הממשיך, אזי יש לומר שמדובר בהתחייבות למתנה, שחולש עליה סעיף 5 לחוק המתנה. לפי סעיף זה, רשאי הנותן לחזור בו ממנה אם הייתה החזרה מוצדקת, והיא כתוצאה מהתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן או כלפי בן-משפחתו, או בהרעה ניכרת שחלה במצבו הכלכלי של הנותן.

מן הכלל אל הפרט

62. אקדים אחרית לראשית, לאחר עיון במלוא התשתית הראייתית, הגעתי למסקנה כי דין התביעה, בכל הקשור לסעד ההצהרתי להבדיל מזה הכספי, להתקבל.
63. עוד בטרם נצלול לטענות הפרטניות של הצדדים ולראיות שהוצגו על ידם, יש להתעכב על מעמדם של הצדדים ביחס לשאלת מינוי התובעים כבן ממשיך של האב המנוח, שהלך לעולמו לפני כעשור.
64. נדמה כי אין כלל מחלוקת כי מינוי התובעים כבן ממשיך וההצהרה שניתנה על ידי המנוח ביום 29.11.84 לא בוטלה באופן מפורש על ידי האב. עשרות בשנים חלפו מאז המינוי ועד פטירת האב, ובכל השנים הללו לא טרח האב ולא עמד על כך כי המינוי יבוטל.  ייאמר כבר עתה, התנהגות הצדדים בינם לבין עצמם אינה מעלה ואינה מורידה לענין זה.  הענקת המתנה נעשתה על ידי האב ומשכך האב הוא זה היחיד שיכול לבקש לחזור בו מהמתנה ולעתור לביטולה.
65. לנתבעים עצמם אין כל מעמד ביחס למתנה והענקת הזכות להיות בן ממשיך לתובעים. הם אינם בעלי הזכויות במשק XX, וממילא הם לא העניקו לתובעים דבר ביחס למשק זה.  משכך, התנגדותם למינוי בן ממשיך שנעשה על ידי אביהם, ובמילים אחרות התנגדותם למתנה שלא ניתנה על ידם ביחס לזכויות שלא שייכות להם, מעמידה את כל טענותיהם על יסודות רעועים, אם בכלל קיים יסוד לטענות.
66. ולאחר שאמרנו כל זאת, נפנה בפירוט לטענות ולמסמכים השונים שהוגשו לתיק בית המשפט.

הטענה בדבר אי רישום כדין של הבן הממשיך ברמ"י

67. מינוי התובעים כבן ממשיך נעשה עוד בשנת 1984. על פי כתב ההגנה שהוגש על ידי הסוכנות היהודית, המינוי בוצע כדין ובהתאם לנהלי הסוכנות באותה עת (סעיף 21 לכתב ההגנה של הסוכנות).
68. במועד המינוי הסוכנות לא הייתה מדווחת לרמ"י (אז באותן שנים ממ"י) אודות מינוי בן ממשיך. הדיווחים החלו רק עם קביעת נוהל בענין זה.  הוראת אגף 55 של רמ"י בה נקבע נוהל הדיווח ניתנה רק ביום 18.2.1997, כמעט 13 שנה לאחר מינוי הבן הממשיך.
69. למעשה הנתבעים לא חולקים על כי המינוי עצמו נעשה כדין ובהתאם לנהלים שהיו נכונים לאותה עת, כפי שהסוכנות היהודית אישרה בכתב ההגנה. אלא שלטענת הנתבעים מאז שנכנסה לתוקפה הוראת אגף 55 היה על הסוכנות לדווח לרמ"י אודות המינוי של ה"בן הממשיך", שכאמור נעשה 13 שנה קודם לכן.  משלא בוצע הדיווח ודבר המינוי לא נרשם ברמ"י, הרי שהמתנה לא הושלמה ונותן המתנה רשאי לחזור בו מהענקתה.
70. אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, הנתבעים לא הביאו כל ראיה כי ישנו חיוב לדווח לרמ"י אודות כל מינוי של "בן ממשיך" שבוצע לפני כניסת הנוהל לתוקף.  שנית, לטעמי, הדבר כלל אינו מעשי.  רישום הבן הממשיך שאושר על ידי הסוכנות הסתיים עם אישור הסוכנות, והדיווח לרמ"י נעשה רק מרגע שנכנס הנוהל לתוקף.  לא נמצא כל בסיס חוקי לטענה כי יש לרשום את דבר המינוי של הבן הממשיך ברמ"י גם ביחס למינויים שבוצעו שנים, ולעיתים עשרות שנים, בטרם כניסתו של הנוהל לתוקף.
71. אני סבור כי משעמדו התובעים בנטל הראיה להוכיח כי מונו כדין ובהתאם לכל הנהלים שהיו תקפים בעת המינוי לא ניתן לקבל עמדה הגורסת כי המינוי לא הושלם רק בשל נהלים שהתקבלו מאוחר יותר ושלא נקבע לגביהם שתחולתם רטרואקטיבית (ראה לענין זה תיק משפחה 35322-06-11 מיום 16.2.2016 פורסם במאגרים [נבו]).
72. עוד ייאמר בהקשר זה, כי רישום המינוי אצל רמ"י הוא בבחינת דיווח לצורך רישום ולא קבלת פניה לקבלת הסכמה. רוצה לומר, משהתקבל רצון ההורים, ניתן אישור האגודה השיתופית ונתנה הסכמת הסוכנות היהודית הרי שהמינוי מבחינה מהותית הושלם.  במקרה דנן לא רק מהותית הושלם המינוי כי אם גם פורמאלית, וזאת בהתאם לכל הנהלים שהיו תקפים באותה תקופה.
73. לאור האמור לעיל, אני מורה כי המינוי של התובעים כבן ממשיך בנחלה XX הושלם ונרשם כדין.

הסכם מיום 18.5.88 בין המנוח לנתבע 3

74. הסכם זה הוא ראשון במערכת הסכמים שנחתמו בתוך המשפחה. ההסכם נחתם לאחר המינוי של התובעים כבן ממשיך, ברם, הוא נחתם בין האב לבין הנתבע 3 בלבד.  אין מדובר בהסכם שעניינו בעלות או העברת בעלות בנחלה.  ההסכם כולו, כפי שנרשם באופן מפורש בסעיף ב', נוגע ל"זכות שימוש בקרקע".  הא ותו לא.
75. זאת ועוד, ההסכם אינו מתייחס לנחלה בכללותה אלא לשתי חלקות בלבד בנות 6 ו-8 דונם, וזכות השימוש באותן חלקות ניתן למשך 27 שנים שהסתיימו כבר ביום 18.5.2015. אין חולק כי לא נחתם הסכם נוסף ולא הוארך תוקפו של ההסכם מעבר למה שכתוב בו.  יצויין כי כחודשיים לאחר תום התקופה נפטר האב המנוח, וזאת ביום 00.00.2015.
76. ההסכם אומנם לא התייחס לעובדה כי מונה בן ממשיך, אך מאידך הוא בוודאי לא ביטל מינוי זה, ואין בו כלל התייחסות או רמז לכך שהאב היה מעוניין לבטל את המינוי.

הסכם השותפות מיום 30.11.1993

77. הסכם בין הנתבעים 2-3 לתובע 1. עניינו של ההסכם קיומה של שותפות חקלאית בין שלושת המשקים - המשקים של הנתבעים 2-3 ומשק XX שהיה שייך לאב המנוח, שלא חתום על ההסכם.
78. הצדדים חלוקים בדבר קיומו של ההסכם והאם בכלל נכנס לתוקף. התובע סבור כי ההסכם תקף (עמ' 15 ש' 4), הנתבעים סבורים כי ההסכם כלל לא תקף משום שהתובע לא עמד בו (עמ' 45 ש' 28).
79. על פי ההסכם ניתנה לתובע אופציה להצטרף לשותפות כשותף שווה זכויות וחובות. על מנת לממש את האופציה היה עליו לשלם 100,000 ₪ לקופת השותפות, כאשר הובהר מתוך ההסכם כי חלק מהכסף, ואולי אף החלק הארי, כבר שולם על ידו.
80. בין ששולמו כספי האופציה במלואם ובין אם לאו, בין אם נכנס ההסכם לתוקפו בין אם לאו, ההסכם מלמד באופן מובהק על הלך הרוח וכוונות הצדדים באותה עת.
81. כבר בהואיל השני להסכם נרשם מפורשות כי התובע מונה כבן ממשיך במשק האב המנוח. ובהמשך בסעיף 3.2 להסכם נרשם מפורשות "מ' הינו ויישאר "בן ממשיך" במשק מספר XX הנ"ל ויחידת משק זו ( לרבות בית המגורים של האב) לא תהיה חלק מנכסי הפירוק ולא תהיה חלק מעזבונו של האב, לאחר אריכות ימים.  מעמדו של מ' לא ייפגע, והוא יהיה הבעלים היחידי על הזכויות כל עוד ירצה בכך".
82. הנה כי כן, באותה תקופה, למצער, כלל לא היה עוררין בדבר מעמדו של התובע כבן ממשיך. לא רק שהמינוי היה ידוע לנתבעים אלא שהוא גם היה מוסכם עליהם.  דווקא משום שמעמדו של התובע היה ברור ומובן מאליו, מצאו האחים לערוך את הסכם השותפות בין המשקים דווקא עם מ' ולא עם האב המנוח שהיה המחזיק במשק כדין, ובאותה עת היה פעיל ומודע למתרחש.
83. מכח ההסכם גם עולה מפורשות כי הנתבעים 2-3 ידעו היטב כי משק XX אינו מהווה חלק מעזבונו של האב. על כן טענתם כיום כי יש לקיים את הוראות הצוואה ביחס למשק, שידוע להם כי אינו מהווה חלק מעזבונו של האב, נותרה תלויה על בלימה.
84. ההסכם נחתם 9 שנים לאחר המינוי וכאשר כנגד התובע החלו הליכים פליליים. במובן מסוים ההסכם נחתם בשל אותם הליכים, והצפי כי מ' לא יוכל לעבוד במשק למשך תקופה לא ידועה.  בהסכם אף צוין כי גם עד למועד חתימתו של ההסכם נבצר ממ' ליטול חלק פעיל בשותפות, כאשר המשמעות היא חלק פעיל בעיבוד המשק.
85. אם כן, על פי האמור בהסכם השותפות, על אף שמ' לא עבד במשך תקופה לא מבוטלת במשק, איש לא חשב או טען כי זכותו להישאר בן ממשיך צריכה להתבטל או להילקח ממנו. למעשה נקבע היפוכו של דבר.  בהסכם נרשם כי גם היעדרות עתידית לתקופה שאיננה ידועה לא תפגע בזכות זו.

הסכם מכר מיום 30.9.1999

86. ביום 30.9.99 התקשרו הנתבעים 2-3 והתובע בהסכם נוסף. לשיטת הנתבעים הסכם זה מלמד כי התובע מכר להם את זכויותיו בנחלה ואף קיבל על כך תשלום.  ועל כן, גם אם יוכרו זכויותיו כבן ממשיך משנת 1984, הרי שהזכויות, בכל מה שקשור לנחלה, נמכרו לנתבעים בהתאם להסכם המכר.
87. עיון בהסכם מעלה כי אין הוא מדבר במשק XX בכללותו, אלא במספר שטחים בהם נטועים מטעים, בשטח כולל של 8 דונם. הנה כי כן, אין מדובר במכירת זכויות של נחלה XX אלא במכירה, לכאורה, של "נתחים" מתוך הנחלה עליה נטועים מטעים.  היות שנחלה איננה ניתנת לפיצול הרי שממילא אין להסכם כל תוקף.  בנוסף ישנם טעמים נוספים המאיינים את כוחו של ההסכם, בוודאי כהסכם שממנו ניתן ללמוד כי זכותם של התובעים כבן ממשיך בוטלה או נמכרה או אוינה.
88. ההסכם אינו חתום על ידי מי מהצדדים לו. בסוף ההסכם מופיעה חתימתה של עו"ד רנה משעול מחיפה בשם המוכר, כאשר מצוין על יד החתימה כי היא נחתמה על פי יפוי כח.  עיון ביפוי הכח מלמד כי בכותרתו רשומה בגדול ובכתב יד המילה "טיוטה".  עוה"ד עצמה לא זומנה להעיד ונטען כי הלכה לעולמה.  עוד ייאמר כי הנתבעים עצמם, כקונים, לא חתומים כלל על ההסכם.
89. בנוסף לאמור לעיל, בעת עריכתו של ההסכם, האב המנוח היה בין החיים והוא היה בעל הזכויות בנחלה כולה, כמו גם בשמונת הדונמים נשוא ההסכם. מכאן שלהסכם, שאינו חתום, ועליו מתנוססים שמות של מי שאין לו זכויות למכור ומי שאין לו זכויות לקנות (כאמור לא ניתן לפצל נחלה), הוא הסכם חסר כל תוקף ולא ניתן לייחס לו כל משקל.

הסכם המכר מיום 30.10.2002

90. הסכם זה המחזיק 2 עמודים, שרק העמוד השני מבניהם חתום, נערך בין הנתבעים 2-3 לבין התובע. מדובר על הסכם שלישי במספר בין הנתבעים למ'.  על פי הסכם זה מוכר מ' קרקעות בהיקף של 26 דונם באזור XXXX.  אין כל זיהוי של הקרקע זולת העובדה שמצוין כי מדובר בקרקע חקלאית שהזכויות בה ניתנו למ' בהיות "בן ממשיך" של האב ש' ג'.
91. על פי ההסכם ישלמו הנתבעים למ' 52,000 $ בשלושה תשלומים. עוד צוין בהסכם כי האב ש' ג' מסכים לכל ההסכם ולכל סעיפיו.
92. האב ש' לא חתם על ההסכם על אף ששמו נרשם במקום החתימות ואף ישנו קו ליד שמו לצורך חתימה, ברם, חתימה אין.
93. הסכם זה לא דווח לאף רשות רלוונטית. הוא לא דווח לרשות המיסים, לא התקבל אישור האגודה השיתופית והסוכנות היהודית, ואף רמ"י ציינו שאינם יודעים אודות כל הסכם להעברת זכויות ביחס למשק XX בXXXX.  די בכך על מנת להדוף את הטענה כי מההסכם נלמד כי מ' מכר את זכויותיו בנחלה עוד בטרם אלה ניתנו לו.
94. מעבר לנדרש ייאמר כי זכות "בן ממשיך" היא זכות אישית שאינה ניתנת למכירה ואינה ניתנת להעברה. במובן זה מדובר בהסכם נעדר כל תוכן ממשי.  בעת ההיא, 13 שנה לפני פטירתו של האב המנוח, למ' אין זכויות שהוא יכול למכור ולא' וד' אין כל זכות לקנות.
95. מעדותו של הנתבע 3 עולה כי הוא סבר שניתן לבצע עסקאות מהסוג הזה "מכח זה שאנחנו ג', אנחנו הבנים הממשיכים של אבא" (עמ' 63 ש' 12).
96. נדמה כי גישה שגויה זו מקפלת בתוכה את כל תפיסתם של האחים ד' וא' ביחס לנחלת האב. לשיטתם הם ממשיכים את האב ועל כן העובדה כי התובעים היו אלה שנבחרו על ידי האב להיות "בן ממשיך" אינה מעלה ואינה מורידה, שכן גם הם "הבנים הממשיכים של אבא".  למותר לציין כי תפיסה זו שגויה מהיסוד והיא אינה מתכתבת עם הוראות החוק וההסכם המשולש מכוחו ניתנו הזכויות בנחלה.
97. נוסף על האמור לעיל ייאמר, כי על פי ההסכם מפוצלת הנחלה כך שהשטחים החקלאיים מופרדים מחלק המגורים ואף מטעם זה אין להסכם כל תוקף, ובוודאי שלא ניתן לקבוע כי מכוחו בוטל מינוי הבן הממשיך, או כי זכות "הבן הממשיך" נמכרה לנתבעים, משל הייתה זו "הבכורה" הנמכרת לאח אחר תמורת נזיד עדשים.

הסכם מיום 15.1.2004

98. הסכם זה נחתם בין האב המנוח ובין הנתבעים 1 ו - 2. התובעים אינם צד להסכם והעובדה שהם מונו כ"בן ממשיך" כלל אינה נזכרת בו.
99. ההסכם עצמו נוגע לחלק בן פחות מדונם, 954 מ"ר, שעל פי ההסכם הבת צ' מחזיקה בו והוא מסומן XXX במפה שצורפה.
100. מכח הסכם זה מבקשים הנתבעים ללמוד כי ההסכם מהווה ראיה לכך שהאב המנוח חזר בו כליל מכוונתו המקורית לתת לתובעים מתנה, או מתנה על תנאי, וקל וחומר שהוא לא ראה בו בן ממשיך.
101. דינה של טענה זו דחייה. ראשית, אין מדובר בנחלה אלא בחלק קטן בלבד ממנה.  שנית, מדובר בהסכם המנוגד להוראות הסכם המשבצת האוסר על כל החכרה לדורות למי שלא קיבל את אישור המשכיר (רמ"י) והסכמת המיישבת (הסוכנות) וזאת בהתאם לסעיף 20.ד.  להסכם המשולש.  למותר לציין כי הסכם זה, כמו כל ההסכמים שנחתמו בין בני המשפחה, לא דווח לרשויות.  לא לרשות המיסים, לא לאגודה השיתופית, לא לסוכנות ולא לרמ"י.  משלא דווח, ממילא לא התקבל כל אישור לביצוע פעולות אלה, מה גם שבביצוען מפוצלת הנחלה הלכה ולמעשה ואף זאת בניגוד להחלטות מועצת רמ"י.

האם צוואת האב מבטלת את מינוי הבן הממשיך

102. ביום 8.11.25 ערך האב המנוח צוואה נוטריונית בפני הנוטריון עו"ד סמי דרורי.
103. בצוואה זו ציווה האב כי חלקים מהנחלה יועברו לידי הנתבעים 2-3 בחלקים שווים, בית המגורים של האב יועבר לשלושת הנתבעים, ואילו בית המגורים שנבנה על ידי מ' יועבר אליו. אין בצוואה אזכור כלשהו לכך שמונה בן ממשיך לנחלה ואין בה כל התייחסות לביטול המינוי או לאיונו.
104. צוואת האב קיבלה תוקף עם מתן צו קיום צוואה ביום 10.5.2016.
105. ייאמר המובן מאליו: הנחלה אינה נכס עזבוני ומטעם זה בלבד לא ניתן לקבוע זכויות ביחס לנחלה מכח צוואה. כך נקבע בסעיף 20.ה.  להסכם המשולש כי זכויותיו של חבר האגודה הן זכויות בר רשות שאינן חלק מעזבונו.  רוצה לומר, ש' נתן בצוואתו הוראות ביחס לנכס שאינו חלק מעזבונו ואין הוראות הצוואה הופכות נכס שאינו חלק מהעזבון לנכס עזבוני.  בית המשפט העליון עמד על כך במספר רב של פסקי דין, כך למשל נפסק בבערעור מיסים 3872/14 [נבו] "בענייננו כאמור, אין הזכויות במשק נכללות בעזבון המנוחה, תהא פרשנות צוואתה אשר תהא, והזכויות בו אינן ניתנות להעברה בירושה" (מיום 8.9.2014 פורסם במאגרים).
106. גם אם היה האב המנוח מורה בצוואתו על ביטול הבן הממשיך, ספק אם היה תוקף להוראה זו הסותרת את ההתחייבות הבלתי חוזרת שניתנה על ידי האב 40 שנה קודם לכן מבלי שזו בוטלה מעולם. קל וחומר שאין כל הוראה כזו בצוואתו של האב והצוואה, בכל הקשור להוראות שניתנו ביחס לנחלה, ממילא אינה אפשרית נוכח הפיצול של הנחלה המנוגד להוראות ההסכם המשולש.
107. בהקשר זה ייאמר כי עשרות שנים חלפו מאז המינוי של הבן הממשיך ועד פטירתו של האב בשנת 2015. בכל השנים האלה, חרף מסלול חייו של הנתבע שנקלע להסתבכות עם החוק, וביצוע עבירות פליליות עליהם שילם בעונשי מאסר ארוכים, לא ביטל האב את המינוי, ולטעמי לא בכדי.  האב ידע כי כל יתר ילדיו בעלי נחלות וממילא אין הם יכולים להחזיק בנחלה נוספת.  הוא גם וודאי ידע שאין באפשרותם של התובעים לפצות את יתר האחים בהתאם לשוויה של הנחלה (סעיף 144 לחוק הירושה), מכאן שהדרך היחידה להותיר את הנחלה בידי המשפחה ולהעבירה לדור הבא הייתה באמצעות המינוי של התובעים ל"בן ממשיך" ומינוי זה כאמור לא בוטל מעולם.
108. פועל יוצא מהאמור לעיל הוא כי הטענה שצוואת האב מבטלת את מינוי התובעים לבן ממשיך נדחית.

הטענה בדבר התנהגות מחפירה אי כיבוד אב ואם והפרת "הסכם בן ממשיך"

109. לטענת הנתבעים התנהגות התובעים מלמדת על הפרת "הסכם בן ממשיך". הבן הממשיך מחוייב לסייע לאב בעיבוד המשק ותפעול הנחלה.  מאחר שהתובעים נטשו את הנחלה הם הפרו תנאי מכללא הקיים במסגרת הסכם המתנה והוא כיבוד אב ואם.
110. לשיטתם של הנתבעים הפרת החובה של התובעים היא חמורה באופן המצדיק ביטול המתנה כולה.
111. טיעון זה טומן בחובו קושי אינהרנטי. השאלה האם התנהגותם של התובעים מצדיקה חזרה מהמתנה היא שאלה שיש להתמודד עמה כאשר מעניק המתנה טוען אותה.  כפי שכבר צוין לעיל הנתבעים לא העניקו מתנה, והם אינם יכולים לטעון בשם נותן המתנה, שלמרבה הצער הלך לעולמו כבר לפני עשור, טענות בדבר התנהגות מחפירה, חוסר כבוד וכיוצא באלה, טענות שכל כולן מושתתות על יחסים אנושיים בין אב לבנו וכלתו.
112. העובדה כי התובעים אינם מתגוררים בנחלה תקופה ארוכה מאד, הרבה לפני פטירתו של האב אכן מטילה צל כבד על עצם הרעיון של מינוים כ"בן ממשיך". אין ספק כי רעיון המינוי של הבן הממשיך היה לקבוע המשכיות ביחס לנחלה החקלאית של המשפחה ובנוסף לקבוע בן שיוכל לבוא ולסייע להוריו בעת זקנתם, כאשר אין עוד בכוחם לעמוד בעבודה החקלאית התובענית.
113. על אף האמור, אין הדבר מלמד כי באם הבן הממשיך לא סייע להורה, או כי הנחלה עובדה על ידי אחר, אזי מינוי הבן הממשיך מבוטל מניה וביה. אין ספק כי כוונתם של התובעים היה לבוא ולהשתקע בנחלה, ומן הסתם להמשיך ולעבד אותה ולהתפרנס ממנה.  הרי לשם כך הם בנו את ביתם בנחלה, תוך נטילת משכנתא והתחייבויות נוספות.  מסלול חייהם השתנה ללא הכר בעקבות ההסתבכות הפלילית של התובע, ובסופו של יום הם לא חזרו ולא השתקעו בנחלה ולא עיבדו אותה, גם לא בסוף ימיו של האב המנוח.  לא מן הנמנע כי אילו תביעה זו הייתה מוגשת על ידי האב המנוח ייתכן שהתוצאה הייתה שונה.  ברם, האב עצמו מעולם לא ביקש לבטל את מינוי הבן הממשיך ולא ביקש לחזור בו מהמינוי.
114. לפיכך הטענה כי יש לבטל את מינוי הבן הממשיך כתוצאה מהפרת ההסכם בשל אי כיבוד אם ואב או ויתור מצד התובעים על המינוי, נדחית.

סיכום

115. לאור האמור התביעה מתקבלת. אני מורה כי התובעים הם בעלי הזכויות בנחלה XX ב- XXXX והם זכאים להירשם כבעלי הזכויות ברמ"י.
116. לענין הוצאות ההליך, לאחר ששקלתי את מורכבות ההליך, הדרך בה ניהלו בעלי הדין את הדיונים, השקעת המשאבים שנדרשה בהכנתם ובניהולם אני מורה כי הנתבעים ישלמו לתובעים, ביחד ולחוד, הוצאות משפט ושכ"ט בסך 30,000 ₪ בצירוף מערעור מיסים כדין. ההוצאות ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית.

המזכירות תמציא לצדדים ותסגור את התיק.