ודוק. קריאת אותם הפרסומים על ידי "הקורא הסביר" איננה מאפשרת כל זיהוי של התובע כמי שיש לו קשר לדמות בספר. לאותו נבל או לאחרת. לא כמי שהדמות מבוססת עליו ולא כמי שאישיותו היוותה השראה לדמות.
שמו של התובע הרי איננו נזכר בפרסומים (למעט אזכור אגבי כמכר של הנתבע שעל משמעותו עוד אעמוד). מי שאיננו מכיר את התובע לא יכול לקשור אותו ולו ברמז לדמויות שבספר. לו נעשתה הבחינה על בסיס "הקורא הסביר" היה ניתן לדחות כבר בשלב זה את טענות התובע, אך לא זה המבחן.
בחינת האפשרות לזיהוי דמות בדיונית עם דמות בעולם האמתי איננה נעשית ביישום מבחן "הקורא הסביר" אלא ביישום מבחן "המכר הסביר". כך, למשל, פורשה "דרישת הזיהוי" לצורך בירור טענה שפרסום מהווה הוצאת לשון הרע:
דרישת הזיהוי הינה דרישה מהותית ולא טכנית. השאלה אינה האם שמו של אדם צוין באופן מפורש בדברים שפורסמו. כפי שנקבע בסעיף 3 לחוק, דרישת הזיהוי תמולא באותם המקרים בהם מיוחסים דברים שפורסמו לפרט הטוען לפגיעה באופן משתמע מן הפרסום או כתוצאה מנסיבות חיצוניות או משילובם של הפרסום והנסיבות החיצוניות... כך למשל, במקרים בהם לא נזכר שמו של אדם בדברים שפורסמו אך נזכרים או מוצגים פרטים המביאים לזיהויו בידי הסביבה הקרובה לו או אף בידי סביבה רחבה יותר - יכול שיימצא המפרסם (או יתר האחראים לפרסום) חייב בגין הוצאת לשון הרע, ובלבד שהמדובר בנתונים שהם בידיעתם הרגילה של אלו ששמעו את הדברים או קראו אותם. (ע"א 8345/08 עופר בן נתן נ' מוחמד בכרי, פ''ד סה(1) 567, פסקה 34 בפסק הדין של השופט יורם דנציגר)
בירור דרישת הזיהוי ייעשה על בסיס אותם פרטים שפורסמו וידועים לסביבתו של הטוען לפגיעה. בין זו הקרובה ובין זו הרחבה. כך בטענה ללשון הרע מרומזת וכך גם בטענה לפרסום בספר המוגדר כיצירה בדיונית ובאבחנה בין "הבידיון הספרותי" לבין "הבידיון המשפטי". פגיעה בתובע הרי אפשרית גם אם רק אלו שהם מכריו הקרובים יזהו אותו בדמות מהספר ואפילו מדובר רק בקומץ אנשים. וכאשר די בקומץ כדי שתקום עוולה, יש לבחון את הפרטים כפי שהם ידועים לאותו הקומץ. אותם "מכרים" של התובע.
שעל כך נקבע (ההדגשה הוספה – הח"מ):
הבדיון הספרותי מבטא "חוזה בלתי כתוב" בין הקורא הסביר לבין הסופר. אחד מתנאי החוזה הוא העדר הקשר בין היצירה לבין המציאות. לא כך הוא הבדיון המשפטי. המשפט, בניגוד לעמדה המקצועית-הספרותית שביטאו הפרופסורים המומחים בחווֹת הדעת, איננו פוסק את פִּסקוֹ בעולם בינארי, בו היצירה מקוטלגת למגירה אחת ולא לאחרת. המשפט בוחן את מידת הבדיוניות של היצירה. יש והיצירה מזכירה במקצת אירועים אשר התרחשו במציאות; יש והיצירה מבוססת על אירועים אֵילו אך ללא התאמה מלאה; ויש ואירועים אלו משתקפים ביצירה עצמה ככתבם וכלשונם. בחינת מידת הבדיוניות, איננה עניין תיאורטי. זו תֵעשה על-פי מידת ההיכרות של הקורא עם האירועים המופיעים ביצירה. יש ורק ידיד נפשה של הדמות המציאותית, יֵדע לזהות מבעד לשיטין את האירועים המתוארים. יש וגם מכריה הקרובים של הדמות יֵדעו לזהותה. יש ומכריה הרחוקים, ויש והקורא הסביר, חסר השם והדמות, יֵדעו לזהותה. אימוץ מדיניות משפטית המבוססת על תפיסת עולמם הספרותית של המלומדים הירשפלד וחבר, איננו ראוי. מדיניות שכזו, מאפשרת לחפֵצים בכך, לפרסם דברים אשר עולים כדי פגיעה בפרטיות ולשון הרע, בלבוש ספרותי-בדיוני. הקורא הסביר, יחזה במופע הספרותי ויוכל להתעלם מזה המציאותי. אך מכריה ומוקיריה של הדמות המציאותית, יזהו אותה בנקל, יעבּדו בתודעתם את הנתונים, ויגיעו למסקנות מציאותיות; לא בדיוניות. כך יִפרץ הפתח לאיין את דיני הגנת הפרטיות ואיסור לשון הרע. (ע"א 8954/11 פלוני נ' פלונית, פ''ד סו(3) 691, 769)