תא (נצ') 48902-01-22 גנים גנים נ' סוהיל דיאב

פסק דין

1. מעשה שהיה כך היה: הנתבע התקשר עם כונס נכסים בהסכם לרכישת נכס מקרקעין שהוצע למכירה במסגרת הליכי כינוס. לאחר קצת פחות משנתיים, ובטרם הועברו ונרשמו הזכויות בנכס על שמו, הנתבע מכר את הנכס לתובעים.  במסגרת ההסכם עם התובעים התחייב הנתבע לרשום את הזכויות בנכס על שמו עד למועד מוסכם (שחל ארבעים ימים מיום חתימת ההסכם).  הנתבע לא עמד בהתחייבותו זו, גם לא לאחר שניתנו לו אורכות על ידי התובעים, ומשכך הוגשה כנגדו התביעה מושא התיק דנן ובגדרה עותרים התובעים לחיוב הנתבע בתשלום הפיצוי המוסכם הקבוע בהסכם בסך של- 150,000 ₪.
2. במקביל להגשת כתב ההגנה, שלח הנתבע הודעה לצד שלישי, במסגרתה עתר לחייב את כונס הנכסים לשפותו בגין כל פיצוי שיוטל עליו, וזאת מהטעם שרשלנותו של כונס הנכסים בעסקת המכר שנכרתה בינו לבין הנתבע, הביאה לידי כך שהנתבע לא יוכל לקיים את התחייבותו כלפי התובעים. זו בתמצית התביעה שלפניי.

העובדות העיקריות

3. התובעים הם אחים תושבי העיר נצרת, אשר חתמו ביום 06/05/2012 על הסכם מכר עם הנתבע, לפיו הם רכשו ממנו נכס מקרקעין (מגרש) המהווה חלק מחלקה 2 בגוש 16540 מאדמות נצרת (להלן: "הנכס" או "המקרקעין"). מבין שלושת התובעים, התובע מס' 2, מר ג'אנם אבראהים ג'נים, הוא שהעיד בתיק מטעם התובעים.
4. הנתבע נקשר בהסכם עם כונס הנכסים לרכישת המקרקעין וכעבור כשנתיים בהסכם מכר עם התובעים למכירת המקרקעין. כאמור, בזמן שבו התחייב הנתבע למכור את המקרקעין לתובעים, טרם נרשמו על שמו זכויות הבעלות בנכס.
5. כונס הנכסים, עוה"ד דורון זר (להלן: "הכונס"), צורף להליך במסגרת הודעה לצד ג' שהגיש כנגדו הנתבע.
6. שתי מסכתות עובדתיות נצרכות לנו. הראשונה - המסכת העובדתית שבין התובעים לבין הנתבע; השנייה - המסכת העובדתית שבין הנתבע לבין הכונס.  העובדות שזורות זו בזו, ונכון יהיה לסקור אותן בסדר כרונולוגי, תוך ניתור ממסכת עובדתית אחת לאחרת.
7. ביום 19/07/2010 נחתם הסכם בין הכונס לבין הנתבע לפיו רכש האחרון את הנכס (להלן: "ההסכם הראשון"). אין מחלוקת כי במסגרת הסכם זה לא נקבע מועד מוגדר מוסכם שעד אליו היה על הכונס לרשום את הזכויות במקרקעין על שם הנתבע.

ההתיישבות העותומנית [נוסח ישן] 1916

8. 12-34-56-78 צ'כוב נ' מדינת ישראל, פ'ד נא (2)בנוגע להעברת הזכויות בנכס על שמו של הנתבע התעוררו שתי בעיות עיקריות: הראשונה, תשלום היטל ההשבחה. הכונס, מתוקף תפקידו, פעל על מנת להשיב לקופת הכינוס את היטל ההשבחה ששולם לעיריית נצרת, תוך שהוא פועל למען חיוב העירייה בהוצאת אישור היטל השבחה, שהוא הכרחי לצורך רישום הזכויות על שמו של הנתבע.  השנייה, השומה שהוציאו רשויות המס הייתה גבוהה ביחס לשומה העצמית שהוציא הכונס, ולכן הכונס פעל מול רשויות מיסוי מקרקעין על מנת לקבל פטור/הפחתה.
9. ביום 06/05/2012, ובעוד הקשיים ברישום הזכויות על שמו של הנתבע קיימים והוא מודע להם, נחתם הסכם המכר בין הנתבע לבין התובעים שבהתאם לו מכר הנתבע את הנכס לתובעים (להלן: "ההסכם השני"). בשלב זה, על שמו של הנתבע הייתה רשומה הערת אזהרה בלבד.  בהסכם זה התחייב הנתבע לרשום את הזכויות על שמו עד ליום 15/06/2012.  כלומר, בתוך 40 ימים מיום חתימת ההסכם (סעיף 3.1 להסכם השני).
10. בהסכם השני קבעו הצדדים כי במקרה של הפרה ישולם פיצוי מוסכם בסך של- 150,000 ₪ (סעיף 14 להסכם השני).
11. כפי שהקדמתי וציינתי, הנתבע לא עמד בהתחייבותו להעברת רישום הזכויות בנכס על שמו בתוך המועד שנקבע בהסכם השני, מהלך שהיה נדרש כשלב ראשון לצורך העברת הזכויות במקרקעין על שם התובעים.
12. במשך מספר שנים לאחר חתימת ההסכם השני, המשיך הנתבע להתנהל מול הכונס לצורך השלמת הפעולות הנדרשות להעברת הזכויות בנכס על שמו, שהן בעיקרן השבת תשלום היטל ההשבחה, קבלת אישור מעיריית נצרת והפחתה או קבלת פטור מרשויות המס. בהתחשב בכך שהדברים לא התקיימו, וכבר חלף המועד שבו הנתבע היה צריך לקיים התחייבותו כלפי התובעים, ביום 27/09/2012 שלח ב"כ הנתבע דאז, עוה"ד מרואן משרקי, מכתב התראה לכונס בהתאם לכלל 31 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986.  ביום 09/10/2012 שלח הכונס פקס לב"כ הנתבע ובו ציין כי פנה לרשויות המס בבירור על אודות השומה שהוציאו.
13. ביום 21/02/2013 הגיש ב"כ הנתבע בקשה לרשם ההוצאה לפועל, במסגרתה עתר לחייב את הכונס להשלים העברת הזכויות ולהגיש דו"ח מפורט בדבר הליך הכינוס. כחודשיים לאחר מכן, ביום 24/04/2013, התקיים דיון בהליך ההוצאה לפועל, במסגרתו הגיעו הצדדים להסכמות.  בין היתר, הסכימו הצדדים כי בתוך 60 ימים יפעל הכונס להסדיר את החובות הנותרים, ככל שהם חלים עליו, ולהמציא את האישורים המתאימים לב"כ הנתבע, תוך שהכונס ממצה את טענותיו לפני רשויות המס.  ביום 26/06/2013, ומשלא קיים הכונס את שהוסכם עליו במסגרת הדיון בתיק ההוצאה לפועל, פנה ב"כ הנתבע לכונס בטרוניה על כך.
14. הועתק מנבוביום 17/07/2013, משלא צלחה דרכו של הכונס מול עיריית נצרת, הוגשה על ידו בקשה לרשם ההוצאה לפועל ובה עתר להשבת היטל ההשבחה ששולם ולחיוב העירייה להנפיק עבורו האישור שיאפשר את רישום הזכויות על שמו של הנתבע. רשם ההוצאה לפועל אפשר לעירייה להשיב בכתב, ומשלא עשתה כן זימן אותה לדיון.  חרף כך, לא התייצב נציג מטעמה של העירייה ובשל כך, ביום 17/10/2013 נתן רשם ההוצאה לפועל צו המורה לעיריית נצרת להשיב את הכספים ולהמציא לרשם המקרקעין את המסמכים הנדרשים לצורך רישום הזכויות על שם הנתבע.
15. ביום 31/03/2014 הוגש לרשם ההוצאה לפועל דו"ח מטעם הכונס. בדו"ח עדכן הכונס כי עודנו פועל מול רשויות המס במטרה לקבל פטור מתשלום.  עוד עדכן הכונס כי עיריית נצרת, חרף החלטת רשם ההוצאה לפועל, טרם העבירה לו את האישור הנדרש לצורך רישום הזכויות על שם הנתבע.
16. ביום 29/09/2015 שלח ב"כ התובעים מכתב התראה לנתבע באמצעות בא כוחו דאז, עוה"ד משרקי.
17. ביום 27/10/2015 עדכן ב"כ הנתבע את הכונס בדבר קבלת האישור מעיריית נצרת, וביקש ממנו לחתום על שטרי מכר לצורך העברת הזכויות במקרקעין. עוד ביקש ב"כ הנתבע לקבל אישור פטור ממס והסרת העיקולים הרובצים על הנכס.  ביום 28/10/2015 המציא הכונס לב"כ הנתבע שטרי מכר חתומים ופסיקתא המאשרת את המכר, וזאת לצורך הסרת העיקולים הרובצים על הנכס.  ביום 02/12/2015 המציא הכונס לב"כ הנתבע אישור תשלום מס רכוש, לאחר שהכונס פעל לצמצום החוב.
18. ביום 06/01/2016 הוגש לרשם ההוצאה לפועל דו"ח מסכם מטעם הכונס. בדו"ח פירט הכונס את הפעולות שביצע במסגרת הליך כינוס הנכסים, ובין היתר: א.  אישור בקשת המכר וחתימה על צו פורמלי; ב.  העברת החזקה במקרקעין לידי הנתבע; ג.  קבלת פטור ממס שבח; ד.  קבלת אישור היטל השבחה מעיריית נצרת; ה.  העברת האישורים לב"כ הנתבע לצורך העברת הזכויות בנכס וכיו"ב.
19. ב"כ הנתבע השיב לדו"ח האמור כי לא הועברו כלל האישורים הנדרשים לצורך רישום הזכויות, ורשם ההוצאה לפועל נתן החלטה המחייבת את הכונס להעביר את כלל המסמכים הדרושים בתוך 30 ימים. ביום 30/03/2016 הפקיד הנתבע את תיק הרישום בלשכת רישום המקרקעין וזה הוחזר לו, ביום 20/06/2016, לצורך השלמת פרטים.
20. ביום 07/09/2016 שוב נדחתה בקשה לרישום המקרקעין מהטעם שהיו קיימים עיקולים על הנכס שנרשמו לאחר מתן הצו הפורמלי למכירת הנכס. הנתבע הגיש בקשה לרשם ההוצאה לפועל לתיקון הצו הפורמלי ובקשתו אושרה.
21. אחר כל הדברים האלה, רק ביום 15/11/2016 נרשמו המקרקעין על שמו של הנתבע ובכך הלה השלים את התחייבותו כלפי התובעים על פי ההסכם השני. עם זאת, זה היה לאחר חלוף למעלה משנה מהיום שבו הומצא לב"כ הנתבע מכתב ההתראה מטעם התובעים.

טיעוני הצדדים בתמצית

22. התובעים טוענים כי הנתבע הפר את החוזה עמם גם לאחר שניתנו לו אורכות רבות ומשכך הוא חב בתשלום הפיצוי המוסכם בסך של- 150,000 ₪. מנגד, טוען הנתבע מספר טענות: א.  התביעה התיישנה ולחלופין הוגשה בשיהוי; ב.  ההתחייבות של הנתבע בהסכם המכר היא חיוב השתדלות ולא חיוב תוצאה; ג.  תניית ההפרה היסודית והפיצוי המוסכם בהסכם השני היא תניה גורפת ומשכך בטלה; ד.  יש מקום להפחית את הפיצוי המוסכם מכיוון שהוא לא סביר ביחס לנזק שיכלו הצדדים לצפות במועד כריתת החוזה.
23. במקביל לטענות אלה, טוען הנתבע כי הכונס התרשל והפר את חובת הזהירות כלפיו, מה שהביא לידי כך שהוא לא יכול היה לקיים את ההתחייבות שלקח על עצמו במועד, ומשכך אם יוטלו עליו פיצויים מוסכמים יש להשית אותם על הכונס. מנגד, הכונס טוען כי התביעות (הן העיקרית והן ההודעה לצד ג'), התיישנו ולמצער הוגשו בשיהוי; כי בנסיבות המקרה לא מתקיימת חובת זהירות קונקרטית בינו לבין הנתבע מכיוון שבהסכם הראשון הוסכם כי הנתבע אינו רשאי למכור את המקרקעין עד להשלמת רישום הזכויות על שמו, ומכיוון שהנתבע עשה כן בניגוד למוסכם, אזי הכונס לא יכול ולא צריך היה לצפות את התרחשות הנזק, כך לטענתו.  עוד טוען הכונס כי פעל בסבירות ושלא התרשל ואף טען להיעדר קיומו של קשר סיבתי בין התנהגותו לבין הנזק.  לסיום, הכונס טען כי גם אם יימצא שיש להטיל עליו אחריות נזיקית, יש לייחס לנתבע אשם תורם בשיעור של- 100%.

דיון והכרעה בטענת ההתיישנות

24. כפי שכבר נפסק, הנטל להוכיח טענת ההתיישנות מוטל על הנתבע הטוען להתיישנות התביעה, ואילו הנטל להוכחת התקיימות אחד מהחריגים המשעים, מאריכים או מאתחלים את מרוץ ההתיישנות, רובץ לפתחו של התובע ש"עליו הנטל לטעון ולהוכיח קיומן של העובדות, המצדיקות חריגה כאמור" [ע"א 34/88 ג'וזפינה רוטנברג רייס נ' עיזבון המנוחה חנה אברמן ז"ל, פ"ד מד(1) 278 (1990), בעמ' 283 סיפא. ראו גם: רע"א 6916/18 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' פלוני [נבו] (05.12.2018), פסקה 12; ע"א 1206/16 חברת יהלומי סמואל - רוזנבאום (1992) בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד התעשייה, המסחר והתעסוקה [נבו] (09.10.2018), פסקה 35; טל חבקין, התיישנות (2021), בעמ' 65; וכן ישראל גלעד, התיישנות בדין האזרחי (2022), בעמ' 96, ה"ש 70, ובעמ' 295-294].
25. הנטל המוטל על הנתבע הטוען להתיישנות הוא נטל השכנוע, וכנגזרת מכך מוטל עליו נטל הבאת הראיות להוכחת הטענה, שהוא משני ונלווה לנטל השכנוע [רע"א 1530/13 אדוארד גדלוב נ' הארגז - מפעל תחבורה בע"מ [נבו] (05/05/2013), פסקה 9].
26. עוד נפסק כי על הנתבע מוטל הנטל להוכיח מהו היום שבו נולדה עילת התביעה לצורך חישוב תקופת ההתיישנות [ע"א 945/11 שאנקול לשיווק (1937) בע"מ נ' סומך חייקין KPMG [נבו] (20/08/2014, פסקה 9 לפסק דינה של המשנה לנשיא (כתוארה אז) מ' נאור המנוחה].
27. סעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, קובע כי תובענה בעניין שאינו במקרקעין מתיישנת בחלוף שבע שנים, ואין צריך לומר כי תביעה כספית לתשלום פיצוי מוסכם היא כזו.
28. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה "ביום שבו נולדה עילת התובענה". "בתמצית ניתן לומר כי הנוסחה שהתגבשה בפסיקה לעניין זה קובעת ש"עילת התביעה מורכבת ממכלול העובדות המזכות את התובע לסעד שהוא דורש מעם הנתבע"; ושמירוץ ההתיישנות נפתח "ביום שבו אילו היה מגיש התובע את תביעתו לבית המשפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות היה זוכה בפסק דין"" [ע"א 595/22 בר עידן יצור ופיתוח בע"מ נ' מועצה אזורית שפיר [נבו] (28/03/2023), פסקה 13].
29. בדיני חוזים, העילה נולדת כעיקרון ביום הפרת החוזה, עם שכלול ההפרה. עם זאת, כאשר הנפגע מהפרה תובע פיצוי בגין נזק שנגרם לו בעקבות ההפרה לאחר זמן, עילת התביעה תיווצר במועד שבו נוצר הנזק, שהוא מאוחר למועד ההפרה [ע"א 3599/94 שמעון יופיטר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, נ(5) 423, בעמ' 432-430 (1997); וכן ע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ, פ"ד סה(2) 635, בעמ' 651].
30. תביעה לקבלת פיצוי מוסכם משתייכת לקטגוריה הראשונה. כלומר, עילת תביעה לקבלת פיצוי מוסכם נולדת ביום הפרת החוזה.  ראו למשל עניין רובאב לעיל, שבו הבהיר כב' השופט (כתוארו אז) י' עמית כי:

"הפרת חוזה יכול שתוליד שתי עילות תביעה נפרדות: האחת - עילה הנוצרת ביום ההפרה, ושמכוחה רשאי, למשל, הצד הנפגע לתבוע את אכיפת החוזה או את ביטולו או תשלום פיצוי מוסכם; והשנייה - עילה הנולדת ביום התגבשותו של הנזק הנגרם עקב ההפרה, כאשר רק השילוב בין הפרת החוזה לבין הנזק שנגרם בעטיה הוא המוליד לצד הנפגע את עילת התובענה הנסבה על תביעת הפיצויים בגין ההפרה" (שם, בעמ' 651 ב' - ג') (ההדגשה שלי, א"ס)

31. במקרה שלנו, התחייבות הנתבע לרשום את הזכויות בנכס על שמו, שבגין הפרתה תובעים התובעים את הפיצוי המוסכם, היה צריך לקיים עד ליום 15/06/2012 כקבוע בסעיף 3.1 להסכם השני. מכאן שבמועד הגשת התביעה, ביום 23/01/2022, חלפו להן כתשע שנים וחצי מהמועד שבו היה על הנתבע לקיים התחייבותו האמור, ועל כן, לכאורה התביעה התיישנה.
32. אלא שבכתב התביעה טענו התובעים כי בעקבות פניותיו של הנתבע אליהם, הם הסכימו מספר פעמים להאריך את המועד האמור (סעיפים 14-7 לכתב התביעה). על גרסה זו חזר התובע מס' 2 בתצהיר עדותו הראשית (סעיפים 24-16 לתצהירו) והוא חזר על כך גם בחקירתו הנגדית (עמ' 22 לפרוטוקול).
33. הנתבע שתחילה הכחיש בכתב הגנתו את הטענה שבין הצדדים התגבשה הסכמה כאמור (סעיפים 38-30 לכתב ההגנה), הודה במסגרת תצהירו כי התובעים הסכימו להארכת המועד לקיום התחייבותו, אך הוסיף וטען כי ההארכה עליה הוסכם הייתה עד למועד רישום הזכויות על שמו בפועל, וכך צוין בסעיף 43 לתצהירו: "כאמור התובעים הסכימו להארכת המועד הקבוע בהסכם המכר עליו חתמתי עד ליום רישום הזכויות בחלקה על שמי ...".
34. גם עד ההגנה, עו"ד משרקי, אישר את הדברים בתצהירו בו הוא ציין: "אוסיף ואדגיש שבא כוח התובעים נתן הסכמתו להארכת המועד לביצוע התחייבויות מר סוהיל שנטל על עצמו במסגרת הסכם המכר עליו חתם" (סעיף 62 לתצהירו). הוא חזר ואישר זאת גם במסגרת חקירתו הנגדית (עמ' 73 לפרוטוקול, שור' 9-5).
35. למעשה מדובר בהודאת בעל דין מצד הנתבע על כך שבין הצדדים אכן הוסכם על הארכת המועד לקיום התחייבותו על פי ההסכם השני לרישום הזכויות בנכס על שמו, לכל הפחות עד ליום 31/12/2015 כפי גרסת התובעים.
36. כידוע, צדדים לחוזה רשאים להסכים ביניהם בעל פה על שינוי תנאי מתנאי החוזה אף שמדובר בחוזה שנערך בכתב, ואין צורך שההסכמה על השינוי תיערך דווקא בכתב, גם לא באותם מקרים שדרישת הכתב היא מהותית כבעסקת מקרקעין [גבריאלה שלו ואפי צמח, דיני חוזים (2019), בעמ' 270]. לפיכך, אין מניעה שהצדדים יסכימו ביניהם בעל פה על שינוי מועד שנקבע בהסכם לקיום תנאי או התחייבות ולהאריך - בהסכמה הדדית - את המועד שנקבע לקיום התנאי או ההתחייבות [ראו למשל, ע"א 464/81 מפעלי ברוך שמיר חברה לבנין ולהשקעות בע"מ נ' ברוריה הוך, פ"ד לז(3) 393 (1983), בעמ' 417-416; ת"א (מחוזי י-ם) 4175/02 אהרון ריבלין נ' גיאו בר 92 הנדסה אזרחית בע"מ [נבו] (15.10.2006), פסקה 75 ופסק הדין בערעור שהוגש עליו - ע"א 10064/06 גיאו-בר (92) הנדסה אזרחית בע"מ נ' אהרון ריבלין (נבו 21.2.2013), פסקה 22(א); פר"ק (מחוזי ב"ש) 53269-03-15 די אס איי - תעשיות סיליקה דימונה בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי [נבו] (29.12.2015), פסקה 12; וכן דניאל פרידמן, נילי כהן, חוזים (כרך ג, 2003), בעמ' 44].
37. במצב שבו חוזה שונה על ידי הצדדים, בהסכמה הדדית שהתגבשה ביניהם, אזי אין לראות בהפרה של ההוראה הקודמת שבחוזה, אשר שונתה על ידי הצדדים, משום הפרת חוזה. כאשר הצדדים מסכימים על הארכת מועד לקיום התחייבות, אין הצד האחד יכול להלין על כך שהצד השני לא קיים התחייבותו במועד המקורי כפי שזה נקבע בחוזה, שהלוא הוא הסכים להאריך את המועד לקיומו.  במקרה כזה לא מוקנה לאותו צד - במהלך תקופת ההארכה שעליה הוסכם בין הצדדים - "כוח תביעה" להגשת תביעתו, וככל שהיה מגיש תביעה שכזו בטרם חלף המועד החדש שעליו הסכימו הצדדים, תביעתו הייתה נדחית מהטעם שלנתבע עמדה - בהתאם למוסכם בין הצדדים - תקופת זמן נוספת לקיום ההתחייבות.
38. ראו גם ת"א (שלום י-ם) 41288-03-22 דודו דרעי נ' עו"ד אייל סלמן [נבו] (6.11.2023), שבו צוין כי:

"32.  בהסכמה על ארכה, כל אחד משני הצדדים מתחייב לדבר מה ומוותר על זכות שבידיו.  כך, המלווה מוותר על זכותו לנקוט הליכים לפרוע את ההלוואה (דוגמת הפקדת שיק הביטחון), בעוד שהוא מקבל דחיה של מועד ההתיישנות.  והיפוכו של דבר לגבי הלווה והערב, אשר מקבלים תקופת חסד במהלכה לא יינקטו נגדם הליכים, ומנגד הם מוותרים על טענת להולדת התביעה עד אותו מועד."

39. מסכים אני עם טענת ב"כ הנתבע כי אין להותיר בידי התובע את השליטה, או הברירה, בקביעת מועד תחילת מרוץ ההתיישנות ו"אין להלום מצב שבו המפתח לתחילת מירוץ ההתיישנות יהיה בידיו של התובע" [ע"א 595/22 בר עידן יצור ופיתוח בע"מ נ' מועצה אזורית שפיר [נבו] (28/03/2023), פסקה 19]. נובע מכך, שאין לאפשר לתובע לדחות מועד זה על ידי מתן אורכות לצד השני לקיום החיוב שהופר.  אולם הדברים אמורים באורכת הניתנות באופן חד צדדי על ידי התובע, אך לא כך הדבר כאשר מדובר על הסכמה הדדית שהתגבשה בין הצדדים לשינוי תנאי בחוזה על דרך של הארכת מועד לקיום חיוב שנקבע בו כבענייננו.
40. יש לדחות טענות הנתבע בסיכומיו כי טענת התובעים בדבר ההסכמה להארכת המועד לקיום ההתחייבות לא הוכחה והיא נשענת אך על עדות יחידה של בעל דין (סעיפים 15-14 לסיכומי הנתבע). כאמור לעיל, גם הנתבע וגם עו"ד משרקי שהעיד מטעמו אישרו בתצהיריהם כי בין הצדדים התגבשה הסכמה על הארכת המועד וחבל שב"כ הנתבע אינו מדייק בטיעוניו.
41. על כן, לאור העולה מחומר הראיות, ניתן לקבוע כי עילת התביעה נוצרה לכל המוקדם במועד שיגור מכתב ההתראה מיום 29/09/2015, אשר שם קץ להארכת המועד בהסכמה, ובו למעשה הבהירו התובעים כי אין הם מוכנים יותר להארכות והדבר מהווה הפרה של החוזה בין הצדדים תוך שנאמר מפורשות כי הם עומדים על זכויותיהם לפי חוק החוזים בגין הפרת החוזה. יצוין כי עו"ד משרקי אישר בחקירתו הנגדית קבלת המכתב האמור (עמ' 73 לפרוטוקול, שור' 19-10).  ממועד זה ועד למועד הגשת התביעה חלפו פחות משבע שנים ועל כן התביעה לא התיישנה.
42. לצורך השלמת הדיון, אתייחס בקצרה למספר טענות שהעלה ב"כ הנתבע בנושא. נטען כי מאחר שהתובעים לא הגישו כתב תשובה, במסגרתו צריכים היו להעלות טענות כנגד טענת ההתיישנות, אזי הם מושתקים מלטעון להשעיה או אתחול של תקופת ההתיישנות.  אכן, לא פעם נקבע כי "על תובע המבקש לדחות טענת התיישנות הכלולה בכתב הגנה, להגיש כתב תשובה ולטעון בו את העובדות המבססות את טענותיו" [רע"א 1345/13 סאמי סעאידה נ' אסיל חברה להובלות וסחר עצים בע"מ [נבו] (05/03/2013), פסקה ח וההפניות שם].  נקבע כי "במצב דברים זה יהא התובע מנוע מלהביא לפני בית המשפט את העובדות החיוניות שבכוחן ליטול מטענות הנתבע את העוקץ שבהן, על כל הנובע והמשתמע מכך" [ת"א (מחוזי ת"א) 26086-12-16 דוד גבאי נ' עופר סטרטינר [נבו] (11/02/2018), פסקה 12.1 וההפניות שם].  אם-כן, כשלא מוגש כתב תשובה, וכאשר טענה כנגד התיישנות לא עלתה בכתב התביעה, אזי אין לתובע "פתחון פה לטעון להארכת תקופת ההתיישנות" [ע"א 7599/18 פלוני נ' אליהו חברה לביטוח [נבו] (3/03/2020), פסקה 4 וההפניות].  במילים אחרות: התובעים לא יכולים לטעון כל טענה בדבר השעיה, הארכה או אתחול של תקופת ההתיישנות.
43. אלא שיש לערוך הבחנה בין איסור לטעון לחריגים מכוח חוק ההתיישנות המשעים, מאתחלים או מאריכים תקופת ההתיישנות, לבין טיעון ביחס למועד שבו נולדה עילת התובענה לצורך פתיחת מרוץ ההתיישנות. בהתאם לפסיקה שלעיל, בעל דין שלא הגיש כתב תשובה נגד טיעון התיישנות, מושתק מלטעון לחריגים הקבועים בחוק ההתיישנות, אך אין מניעה לטעון כי עילת התביעה עוד לא נולדה, וזאת, כמובן, כפוף לעובדות שהוצגו במסגרת ההליך ולנטען בכתב התביעה.  במילים אחרות: המסקנה שהתביעה לא התיישנה אינה מכוח החריגים שבחוק ההתיישנות, אלא מכוח סעיף 6 לחוק הקובע את המועד שבו נולדה העילה.
44. יתרה מזו, כאמור לעיל, כבר בכתב התביעה טענו התובעים בעניין ההסכמה שהתגבשה בין הצדדים להארכת המועד לקיום ההתחייבות ומכאן שאין כל הרחבת חזית בעניין זה.
45. הנתבע הוסיף וטען כי גם אם התביעה לא התיישנה, היא הוגשה בשיהוי שבגינו ראוי לדחותה. גם טענה זו אין בידי לקבל.  כידוע, "טענת שיהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית טרם חלפה תקופת ההתיישנות היא טענה קשה ברבדים שונים" [ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ החיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5), 433, 445 (2003)].  את הטענה יש לבחון במשנה זהירות על מנת שלא לרוקן מתוכן את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק.  קבלת הטענה תביא לקיצור תקופת ההתיישנות הקבועה בדין ובכך לחולל שינוי באיזון שבין זכויות התובע, מחד, וזכויות הנתבע, מאידך, והיא עלולה לפגוע בציפיות התובע לכלכל את צעדיו במסגרת תקופת ההתיישנות.
46. משכך נקבע, כי רק במקרים חריגים ובהתקיים נסיבות נדירות תידחה תביעה מחמת שיהוי [ע"א 4352/15 דניאל קורן נ' עו"ד אורן הראל [נבו] (2.8.2017), פסקה 3 לפסק דינו של כב' השופט נ' הנדל], "וכי הנטל שבו צריך לשאת הטוען לסילוק תביעה מחמת שיהוי הוא כבד" [ע"א 2483/14 צביקה שלומוביץ נ' בית חנניה מושב עובדים להתיישבות [נבו] (14/07/2016), פסקה 34]. חלוף הזמן לבדו אין בו די, ועל הנתבע להוכיח התקיימות שני תנאים מצטברים: הראשון, כי היה בשיהוי משום מצג שלפיו התובע וויתר על זכויותיו; השני, כי עקב כך שינה הנתבע את מצבו לרעה.  נוסף על כך, יש להוכיח כי השיהוי נגרם בחוסר תום לב [ע"א 2950/07 יונס מוחמד סולימאן נ' מדינת ישראל -מינהל מקרקעי ישראל [נבו] (26.10.2009), פסקה 33; ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל, פ"ד סד(2) 82 (2010), פסקה 96 לפסק דינו של כב' השופט (כתארו אז) י' עמית; ע"א 6182/14 אינבסטלום הולדינגס בע"מ נ' ספריית יפת בע"מ [נבו] (3/05/2016), פסקה 13; ע"א 9839/17 הביטאט בע"מ נ' CAFOM [נבו] (17/12/2018), פסקאות 34-33].  נפסק כי "איחור בהגשת תביעה הוא כשלעצמו אינו מעיד על ויתורו או מחילתו של התובע על זכות התביעה.  השתהות בתחום תקופת ההתיישנות הינה זכותו של המתדיין" (עניין תלמוד תורה, בעמ' 446 ה').
47. גם בהתקיים התנאים האמורים, עדיין מסור לבית המשפט שיקול דעת להכריע מה המשמעות שיש ליתן לשיהוי במקרה שלפניו, וככל שמדובר בתביעה שבבסיסה זכות בעלת משקל רב יותר, כך הוא יטה שלא למנוע את בירורה (עניין הביטאט, פסקה 34; עניין אינבסטלום, פסקה 13).
48. בסיכומים מטעם הנתבע טענת השיהוי מחבקת לחלוטין את טענת ההתיישנות. הנתבע לא הוכיח כי התובעים זנחו את תביעתם, כי שינה את מצבו לרעה או שהתובעים פעלו בחוסר תום לב (וטענה כזו לא הייתה יכולה להתקבל במקרה שלנו שבו התובעים גילו אורך רוח והלכו כברת דרך לקראת הנתבע עת הסכימו על הארכת המועד לקיום התחייבותו לפרק זמן של למעלה משלוש שנים).
49. טענתו העיקרית של הנתבע (כפי שעלתה בכתב ההגנה אך לא נטענה במפורש בסיכומים) היא כי לאחר ביצוע רישום הזכויות הוא לא קיבל מכתב מהתובעים שבו הם מלינים על התנהלותו וכי הוא לא קיבל דרישה או התראה לתשלום. עם זאת, אין בכך כדי להוכיח שהתובעים אכן זנחו את תביעתם.  התובעים כבר שלחו מכתב התראה לפני נקיטת הליכים שבו התרו בנתבע שאם לא יקיים את החוזה הם יפנו לערכאה משפטית.  העובדה שלא נשלח מכתב התראה נוסף לאחר שסוף כל סוף הועברו הזכויות, אינה מלמדת כשלעצמה על זניחת התביעה, כל שכן נוכח הנטל הכבד המוטל על הטוען לשיהוי.  נחזור ונדגיש כי אין סגי בכך שהוכח כי התובעים בוששו להגיש כתב תביעה עד סמוך לקץ מרוץ ההתיישנות, שכן גם הגשת תביעה ימים לפני סוף מרוץ ההתיישנות איננה מעידה, כשלעצמה, על שיהוי (עניין תלמוד תורה, בעמ' 449; עניין קורן, פסקה 3 לפסק דינו של כב' השופט הנדל).
50. נוכח הדברים הללו, המסקנה היא שהתביעה לא התיישנה ולא הוכחו התנאים המצדיקים דחייתה בשל שיהוי. פועל יוצא מכך הוא, כי גם ההודעה לצד ג' לא התיישנה שכן נפסק כי מרוץ ההתיישנות בהודעה לצד שלישי מתחיל, לכל המוקדם, עם מתן פסק הדין בתביעה העיקרית המחייב את הנתבע בתשלום לטובת התובע [ע"א 1386/05 סיבוס רימון תעשיות מבנים ופיתוח בע"מ נ' מוסד הטכניון למחקר ופיתוח בע"מ [נבו] (2.7.2008); רע"א 5635/13 קורל-תל בע"מ נ' אביהוא רז [נבו] (1.4.2015), פסקה 17; וכן חיבורו של ישראל גלעד, התיישנות בדין האזרחי (2022), בעמ' 148-146].

טענות הנתבע ביחס לחוזה והפרתו

51. ראשית, יש לציין כי הנתבע לא חזר במסגרת סיכומיו על טענתו בסעיף 43 לתצהירו כי התובעים הסכימו להאריך את המועד לקיום התחייבותו עד למועד שבו נרשמו בפועל הזכויות על שמו. על כן, אין לי צורך להכריע במחלוקת העולה מגרסאות הצדדים לגבי המועד המוארך האחרון שעד אליו הייתה הסכמה הדדית של הצדדים, האם זה היה עד ליום 31/12/2015 כפי גרסת התובעים (סעיף 24 לתצהיר התובע 2), או עד למועד רישום הזכויות בפועל ע"ש הנתבע ביום 15/11/2016 כפי גרסתו בתצהירו, זאת לאור ההלכה כי "דין טענה שנטענה בכתב הטענות אך לא הועלתה בסיכומים - אם בשל שגגה או במכוון - כדין טענה שנזנחה ובית המשפט לא ישעה לה" [ע"א 447/92 הנרי רוט נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפריישן, פ"ד מט(2) 102, בעמ' 107.  ראו גם: רע"א 3642/15 שלמה אדרי שירותי חשמל בע"מ נ' שמעון אדרי, פסקה 6 [נבו] (09/06/2015); ע"א 2950/07 יונס מוחמד סולימאן נ' מדינת ישראל -מינהל מקרקעי ישראל, פסקה 32 [נבו] (26/10/2009); ע"א 8168/03 יאיר ארנון נ' חשמל זועבי בע"מ, פסקה 28 [נבו] (08/11/2009)].
52. זאת ועוד, מדובר בטענת הגנה מובהקת ובתור שכזו הנטל להוכחתה מוטל על הנתבע, אך הוא לא עמד בנטל זה. הטענה מבוססת על עדותו היחידה של הנתבע, שלא מצאתי לה סיוע או חיזוק וגם לא הנמקה מיוחדת להסתפקות בה כנדרש על פי סעיף 54(2) לפקודת הראיות [על מהות הדרישה להנמקה ראו: ע"א (מחוזי נצרת) 1029/06 תעבורה מיכל מלט בע"מ נ' בני רושקנסקי [נבו] (21/11/2006), פסקה 9].  בנקודה זו יצוין כי אמנם גם עו"ד משרקי אישר בתצהירו, כאמור לעיל, כי ב"כ התובעים נתן להסכמתו להארכת המועד, אך לא טען שההארכה לפי הסכמה זו הייתה עד למועד רישום הזכויות בפועל ע"ש הנתבע.
53. מכאן לטענות שהעלה הנתבע בסיכומיו בעניין החוזה והפרתו והן בעיקר שתיים: האחת, כי החיוב של הנתבע לרשום את הזכויות במקרקעין על שמו הוא חיוב השתדלות ולא חיוב תוצאה, ומכיוון שהנתבע השתדל לקיים את החוזה, אין לראות בו כמי שהפר אותו חרף כך שלא הצליח לקיימו; השנייה, הסכם המכר בין הצדדים כולל תניה המגדירה את כל הפרות ההסכם כהפרות יסודיות המזכות בפיצוי מוסכם בשיעור זהה, ומשכך תניה זו בטלה. יצוין כי שתי הטענות הללו עלו רק בסיכומים, ולא נטענו במסגרת כתב ההגנה כפי שהיה נכון לעשות [על הצורך בציון עיקר הטענות המשפטיות בכתב הטענות עמדתי בפסק הדין ב-ת"א (שלום נצרת) 54733-11-21 אסכנדר מטר נ' יוסף מטר [נבו] (30/11/2023), פסקאות 65-48].  משכך דין הטענות להידחות על הסף, אך יש לדחותן גם לגופן.

00חיוב השתדלות או חיוב תוצאה?

54. 0חיוב השתדלות מחייב צד לחוזה לפעול ולנקוט בכל האמצעים המתאימים למען השגתה של תוצאה מסוימת, אך זאת מבלי להתחייב כי זו אכן תתממש. לעומת זאת, חיוב תוצאה מטיל על צד לחוזה חובה להשיג תוצאה מסוימת [ע"א 7664/00 אברהם רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ נ' עיריית חולון, נו(4) 117 (2002), בעמ' 131 ג' - ד'.  ע"א 2887/91 בן ציון גול נ' אליצור אוריעל [נבו] (28.9.1995), פסקה 7.  ראו גם: גבריאלה שלו, יהודה אדר, דיני חוזים - התרופות (תשס"ט-2009), בעמ' 119-118].
55. "ההבחנה בין חיוב השתדלות לחיוב להשיג תוצאה היא בעלת נפקות משמעותית. ככלל, חיוב להשיג תוצאה מטיל על צד לחוזה "אחריות מוחלטת" למלא אחר החיוב שהוטל עליו, כאשר אי מילויו יעלה כדי הפרת חוזה.  לעומת זאת, סיווג חיוב חוזי כחיוב השתדלות מחייב לבחון אם הצד לחוזה פעל באופן סביר לקיום החיוב, והנטל להוכיח כי לא עשה כן מוטל על הצד שכנגד" [ע"א 1463/22 הפטריארכיה היוונית אורתודוכסית של ירושלים נ' הימנותא בע"מ [נבו] (14.7.2025), פסקה 68 לפסק דינו של כב' הנשיא י' עמית].
56. "כאשר מדובר בחיובים חוזיים, המפתח לסיווגם כחיובי תוצאה או כחיובי השתדלות הוא הסכמת הצדדים". רק "בהיעדר הסכמה ברורה, יש להסתייע באמצעי הפירוש וההשלמה הרגילים של חוזים, תוך הסתייעות בנסיון החיים לגבי המקובל בתחומי-עיסוק שונים" [איל זמיר, חוק חוזה הקבלנות, תשל"ד-1974 (פירוש לחוקי החוזים בעריכת ג' טדסקי, 1994), בעמ' 35].  על כן, השאלה אם מדובר בחיוב תוצאה או בחיוב השתדלות תלויה בראש ובראשונה בלשון החוזה [איל זמיר, חוק המכר, תשכ"ח-1968 - פירוש לחוקי החוזים (כרך א', 2023), עמ' 352].

ראו והשוו: ע"א 4176/20 דרור כהן נ' מול גולן בע"מ [נבו] (30.5.2023), פסקה 12; וכן ע"א 3313/13 דוד נגר נ' עיריית ראש העין [נבו] (22.11.2015), פסקה 18.

57. בהקשר של הסכמי מכר, "למרות שביצוע הרישום עלול להתעכב מסיבות שאינן תלויות במוכר, הכלל הוא שהעברת הבעלות היא חיוב תוצאה המוטל על המוכר ולא רק חיוב להשתדל להעביר את הבעלות" (איל זמיר, חוק המכר, תשכ"ח - פירוש לחוקי החוזים (כרך ב', 2023), עמ' 322].
58. במקרה שלנו, מאחר שעסקינן בעסקת מכירת מקרקעין, הרי שרישום הזכויות על פי הכלל האמור הוא חיוב תוצאה ולא רק חיוב השתדלות. גם בחינת לשון ההסכם השני מובילה למסקנה הברורה שמדובר בחיוב תוצאה.  כך למשל, בסעיף 3.1 להסכם השני נקבע כי:

"המוכר מתחייב לרשום את המקרקעין הנ"ל על שמו, היות עד עצם היום הזה, רשומה לטובתו הערת אזהרה בלבד, וזאת עד לא יאוחר מיום 15/06/2012" (ההדגשה במקור)