מכאן, שלנאשם שזוכה, או שכתב האישום כנגדו בוטל, עומדת האפשרות לברר את מלוא טענותיו בתובענה אזרחית נפרדת.
- עם זאת, ועוד לפני שניגשים אנו לגופם של דברים, דומה כי בנסיבות המקרה שבפנינו, תוצאה זו - בה בקשת המשיב לפיצוי לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין נדחתה בעוד שתביעתו הנזיקית נתקבלה - יש בה מן האנומליה. העילה הראשונה בסעיף 80(א) שעניינה "לא היה יסוד לאשמה" חופפת במידת מה תביעה אזרחית הנסמכת על עוולת הרשלנות, למרות ההבדלים בין שני ההסדרים, וכפי שנאמר בפסיקה "רוחה כרוח עוולת הרשלנות בנזיקין" (ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73, 90 (2002) (להלן: ענין דבש)). אם התביעה והמשטרה פעלו בסבירות, לא ייפסק פיצוי לפי העילה של "לא היה יסוד לאשמה". בחינת הסבירות לצורך עוולת הרשלנות דומה, אם לא זהה, לסבירות לצורך העילה של "לא היה יסוד לאשמה" שבמסגרת סעיף 80(א) (השוו ע"א 3580/06 עזבון המנוח חגי יוסף ז"ל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.3.2011) בסעיף 99 (להלן: עניין חגי יוסף)).
כך גם במקרה שבפנינו. בהליך לפי סעיף 80(א) בחן בית המשפט המחוזי בהחלטה מפורטת ומנומקת המשתרעת על 38 עמודים, את חומר הראיות שעמד בפני בתי המשפט בהליכי המעצר, והגיע למסקנה כי לא ניתן לקבוע ש"לא היה יסוד לאשמה". על פניו, קשה ליישב מסקנה זו עם מסקנתו של בית משפט קמא בענייננו ולפיה "הראיות וחלקי הראיות, לא היו אלא אפס אפסים במקרה הטוב..." (עמ' 23-22 לפסק הדין).
ודוק: מובן כי אם מצא בית המשפט בהליך לפי סעיף 80(א) כי המשטרה והתביעה פעלו בסבירות, ובתביעת הנזיקין מונחת תשתית עובדתית שונה, ברי כי אין כל מניעה להגיע למסקנה שונה במסגרת תביעת הנזיקין. כפי שנראה להלן, לא זה המקרה בפנינו.
הקדמתי מעט את המאוחר, ולהחלטתו של בית המשפט המחוזי לפי סעיף 80(א) אשוב בהמשך הדברים.
מספר הערות מקדמיות
- פרשה זו, על גלגוליה השונים, מהלכת בין הליכים פליליים והליכים אזרחיים. מאז נסתיים הפרק הפלילי עם ביטול כתב האישום שהוגש נגד המשיב, מצאה הפרשה את דרכה לערכאות בנתיבים אחרים. עניינו של המשיב נתגלגל לפתחם של בתי המשפט מספר פעמים במסגרת ההליך לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין (ההחלטה במחוזי, הערעור שנדחה על ההחלטה, הבקשה לדיון נוסף שנדחתה והבקשה ל"עיון חוזר" שנדחתה) ובנוסף ובמקביל, התביעה הנזיקית מושא דיוננו.
על רקע זה, חשוב להדגיש כי בבואנו לדון בערעורים שלפנינו, עלינו להישמר מפני "עירוב תחומין", ולהקפיד על כך שדל"ת אמותיו של הדיון תוגבלנה למאטריה הנזיקית. עם ביטול כתב האישום נגד המשיב, תם הדיון בשאלת אשמתו או חפותו של המשיב, והיא לא עומדת עוד על הפרק. אף אין ענייננו בהליך פלילי או בדין משמעתי נגד חוקריו של המשיב. המשבצת הרלוונטית לענייננו היא דיני הנזיקין, ובאספקלריה זו עלינו לבחון את טענת המשיב כי המדינה התרשלה בחקירת הפרשה, וכי בשל כך נעצר המשיב למשך 88 ימים והוגש נגדו כתב אישום אשר בוטל בסופו של דבר בהסכמה.
- איני רואה להאריך ביסודותיה של עוולת הרשלנות ובסוגיה של אחריות המדינה בנזיקין, מה עוד שהצדדים אינם חולקים על קיומה של חובת הזהירות המושגית של המדינה, ואין כיום חולק על חובתם של אנשי המשטרה והתביעה להפעיל את הסמכויות הנתונות להם במיומנות ובסבירות. נושא זה זכה לסקירה מקיפה בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה בעניין חגי יוסף ואיני רואה להכביר מילים נוספות. בקליפת אגוז, לצד הגשמת האינטרס הציבורי לגלות עבירות, לפעול למניעתן ולפעול ביעילות להבאתם של חשודים ונאשמים לדין, מוטלות על רשויות התביעה והמשטרה החובה לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע גרימת נזק לנחקרים, חשודים ונאשמים. כל זאת, תוך שמירה על שלומם הפיזי והנפשי ותוך נקיטת זהירות מיוחדת מפני הפללת אדם אשר לא היה מעורב בפלילים.
- תביעתו של המשיב ניתנת לחלוקה לשני ראשים נפרדים, לשני מקבצי טענות.
הראש האחד נסב על התארכות הליכי המעצר, ועיקרו בטענה כי התרשלות המדינה - אם באופן הצגת חומרי החקירה והראיות-לכאורה לבתי המשפט, ואם במחדלי החקירה הנטענים - היא שהובילה למעצרו של המשיב למשך 88 יום. במסגרת ראש תביעה זה, מערכת היחסים בין המזיק (משטרה/פרקליטות) לבין הניזוק (המשיב) אינה ישירה, ומעורב בה גורם שלישי (בית המשפט) המצוי בתווך. במישור העובדתי, החלטות בתי המשפט, שניתנו על בסיס החומר שהוגש על ידי ה"מזיק", הן שהובילו ישירות ל"נזק" שנגרם למשיב. לכך יש חשיבות לענייננו, שכן על מנת לבסס רשלנות, יש להצביע על קשר סיבתי עובדתי בין החומר שהוצג לבתי המשפט בהליכי המעצר השונים, לבין החלטות בתי המשפט לעצור את המשיב ולהותירו במעצר. בשאלה זו, אין לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור. זאת, באשר ענייננו במסקנה שניתן להסיק מתוך החומר שעמד בפני בתי המשפט בהליכי המעצר, ואשר עומד גם בפני ערכאה זו.