הראש השני בתביעת המשיב נסב על הנזק הבלתי ממוני בדמות עוגמת הנפש והכאב והסבל, אשר נגרמו לו, לטענתו, עקב התנהלותם והתנהגותם של השוטרים, אשר לטענתו, הכו אותו והשפילו אותו בכך שאילצו אותו לאונן בפני החוקרים.
בשונה מהראש הראשון, במקבץ טענות זה, מערכת היחסים בין המשיב-הניזוק לבין חוקרי משטרה-המזיק, היא ישירה ובלתי אמצעית, וכל כולה מבוססת על גרסתו העובדתית של המשיב אל מול גרסתם של השוטרים. אי לכך, בבואנו לדון בטענות אלה, נשים נגד עיננו את הכלל לפיו אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות, זולת מקום בו הערכאה הדיונית התעלמה מראיות משמעותיות או כאשר ישנה טעות גלויה על פני הדברים.
נפתח את הילוכנו בראש הראשון של תביעת המשיב ולפיו התרשלות המדינה היא שהביאה למעצרו למשך 88 יום.
הליכי החקירה והמעצר - האם התרשלות או זדון הם שהביאו למעצר שווא?
- פסק דינו של בית משפט קמא מותיר את הקורא נזעם נוכח מה שנחזה כהתנהלות רשלנית, שמא אף התנהלות זדונית ומגמתית, של המשטרה והפרקליטות, שבבסיסה להיטות יתר "להדביק" למשיב את האשמה. לא אכחד כי למקרא פסק הדין, זו אף הייתה דעתי המקדמית. ברם, עם בחינת הדברים לגופם, דומה כי פסק הדין בשאלה שבפנינו, לוקה בבסיסו בכך שהוא מתמקד ב"אין" הראייתי, תוך התעלמות מקורפוס שלם של ראיות שעמדו בפני המשטרה, התביעה ובתי המשפט בזמן אמת במסגרת הליכי המעצר. בפסק הדין, אף אין דיון של ממש בשאלת הקשר הסיבתי בין החלטות בתי המשפט לבין הראיות הפגומות ואף הכוזבות שהוצגו בפני בית המשפט על ידי החוקרים. אקדים ואומר כי בחינת הדברים באספקלריה זו מביאה לתוצאה שונה מזו אליה הגיע בית משפט קמא.
- וזו תהא דרך הילוכנו. אדון תחילה בראש התביעה הראשון. בחלק הראשון אעמוד על שלבי המעצר השונים ואפרושׂ בפני הקורא את מכלול חומר הראיות שעמד בפני בתי המשפט בזמן אמת, תוך בחינת הקשר הסיבתי, קרי, האם החלטות בתי המשפט נבעו מהתרשלות המדינה באופן הצגת הדברים בפני בתי המשפט. בחלק השני אבחן אם יש לייחס למשטרה ולתביעה מחדלי חקירה כפי שנקבע בפסק דינו של בית משפט קמא, והאם מעצרו של המשיב הוארך בעטיים.
נתחיל בתיאור מצב הדברים עובר למעצרו של המשיב.
ממצאי החקירה עובר למעצר המשיב
- הקטינה הובהלה על ידי אביה לתחנת המשטרה מייד לאחר שחזרה בוכיה לביתה וסיפרה להוריה את שאירע. בסביבות השעה 23:00 נחקרה על ידי חוקרת ילדים, בשעה 03:00 (בוקר ה-19.4.99) נבדקה במכון לרפואה משפטית, וכבר באותו יום נערך שחזור מצולם של האירוע בזירה בנוכחות הקטינה, חוקרת ילדים ושוטרים. מהשחזור המצולם ניתן להתרשם כי מדובר בקטינה אינטילגנטית, רהוטה ובעלת כושר ביטוי ובטחון עצמי, אשר למרות הטראומה הקשה שחוותה אך פחות מ-24 שעות לפני כן, חזרה לזירת הפשע וידעה למסור פרטים אודות האירוע. הדברים שאמרה הקטינה בשחזור תואמים את הדברים שמסרה במשטרה בליל האירוע: התוקף היה גבר צעיר, רזה, בגובה בינוני-נמוך; חבש כובע צהוב (בהודעתה במשטרה תיארה הקטינה את הכובע ככובע "קסקט", אולם מהתיאור בשחזור ומאיור הקלסתרון עולה כי מדובר בכובע מצחייה רגיל); הרכיב משקפי שמש שחורים, עגולים, דקים, ללא מסגרת; הייתה לו חגורה בצבע חום עם אבזם כסוף; והוא חבש כפפות צמר שחורות.
מזירת האירוע ניתן להתרשם כי מדובר בחצר אחורית של בניין, אשר הכניסה אליה נסתרת מן העין, בין השיחים, ומחייבת "קפיצה" מגובה של כמטר. בנוסף, הקטינה ציינה שהתוקף נתן לה לשתות מצינור מים במקום, ומסרט השחזור עולה שמדובר בצינור שאינו גלוי לעין כל, אשר ניתן להניח כי רק אדם המכיר את הזירה יכול לדעת אודותיו. בשחזור סיפרה הקטינה כי התוקף שאל אותה באיזה בית ספר היא לומדת והיכן היא גרה, והיא שאלה אם היא חייבת לומר והוא השיב שלא. כאשר התוקף הוציא אותה מהחצר לרחוב כשעיניה עצומות "אני חשבתי אולי הוא יודע איפה אני גרה, הוא אמר לי שהוא מכיר פה כל פינה, ואז אני פתחתי את העינים והלכתי הבייתה" (עמ' 8 לתמליל השחזור). מכאן המסקנה כי התוקף הכיר היטב את הזירה, מסקנה שהתחזקה נוכח העובדה, עליה ניתן ללמוד מהשחזור, כי התוקף הוליך את הקטינה לדשא במרכז החצר מבלי לחשוש כי לפחות השכן בקומת הקרקע יבחין בכך. הדבר חיזק את חשדם של החוקרים, ובטיעון בפני בית המשפט בבקשה למעצר עד תום ההליכים, ציינה באת-כוח התביעה כי המעשים בוצעו בסמוך לחלון המרפסת של שכן שגר בקומת הקרקע, מה שמצריך או תעוזה או ידיעה מקרוב שמדובר באדם זקן שלעת ערב סגר את התריסים וראה טלויזיה (עמ' 26 לפרוטוקול מיום 15.8.99).