היחס בין התביעה הנזיקית לבקשה לפיצוי לפי סעיף 80 לחוק העונשין
- ענייננו במקרה חריג. בקשת המשיב לפיצוי לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין נדחתה בבית המשפט המחוזי במותב תלתא, בפסק דין מקיף ומעמיק, לאחר בחינת החומר שעמד נגד עיני בתי המשפט בהליכי המעצר. מנגד, נתקבלה תביעתו הנזיקית של המשיב נגד המשטרה והפרקליטות.
סעיף 80(א) לחוק העונשין קובע כלהלן:
- הוצאות ההגנה מאוצר המדינה
(א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ה - 1982 בסכום שייראה לבית המשפט;..."
ניתן להצביע על מספר הבדלים בין הפיצוי לפי סעיף 80(א) כספיח להליך הפלילי, לבין הפיצוי במסגרת תביעה אזרחית, ובהמשך נעמוד על כך. המדובר בשני הסדרים שונים - בעוד עוולת הרשלנות מבוססת על אשם, הרי שסעיף 80 לחוק העונשין קובע הסדר מחוץ לדיני הנזיקין, אשר נמצא בנקודה מסויימת במשרעת שבין הטלת אחריות על המדינה מכוח דיני הרשלנות לבין הטלת אחריות ללא אשם (ראו פסק דיני בע"פ 7770/10 טורי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.9.2011)). הוראה דומה אנו מוצאים בסעיף 38 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996 (להלן: חוק המעצרים), ולפיו רשאי בית המשפט לפסוק פיצוי על מעצרו והוצאות הגנתו של אדם שנעצר ושוחרר בלא שהוגש נגדו כתב אישום אם מצא "שלא היה יסוד למעצר" או בשל "נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי".
יכול הטוען לטעון כי מבחינה מושגית, מי שנדחתה בקשתו לפי סעיף 80 לחוק העונשין, על אחת כמה וכמה שתידחה תביעתו בעוולה נזיקית, ולמיצער, כי תקום מעין פלוגתא פסוקה בין הצדדים.
טענה מעין זו נדונה בפסיקה ונדחתה:
"סעיף 80 מעמיד לרשות נאשם שזוכה מתכונת דיונית מקוצרת לבירור שאלת זכאותו לפיצוי בגין מעצרו ולשיפוי בגין הוצאות הגנתו, אם על יסוד העילה כי 'לא היה יסוד להאשמה' ואם על יסוד העילה בדבר קיומן של 'נסיבות אחרות המצדיקות זאת'. ההכרעה בהליך כזה, שאינו אלא ספיח טפל להליך הפלילי העיקרי, אמורה, ככלל, להתבסס על הראיות שהובאו במשפט הפלילי; והאפשרות להביא ראיות להוכחת טענותיו, מקום שהראיות שהובאו במשפטו הפלילי אינן תומכות בעמדתו, עשויה להינתן לנאשם רק במקרים חריגים (ראו: 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, בעמ' 107-106, 109 בפסק-דינו של השופט חשין). לנוכח מתכונתו המיוחדת והמקוצרת של ההליך אין כל יסוד לומר כי די בקיומו של הליך לפי סעיף 80 כדי להקים השתק פלוגתא ביחס לטענות שהועלו והוכרעו במסגרתו. כעניין שבעיקרון ניתן לומר, שקיום הליך לפי סעיף 80 לחוק העונשין איננו מעמיד לרשות הנאשם את ההזדמנות הראויה - המועמדת לרשותו בהליך של תובענה אזרחית - לבירור שלם ומקיף של זכאותו לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו לו עקב האשמתו ומעצרו, ובכך נשמט בסיס הרציונל עליו מבוססת הדוקטרינה לקיומו של השתק פלוגתא (השוו: נ' זלצמן, מעשה-בית-דין בהליך אזרחי, בעמ' 16). אין משמעות הדבר, כי הכרעה שנפלה בהליך לפי סעיף 80 לא תוכל בשום מקרה להקים השתק פלוגתא בתובענה אזרחית שתוגש מטעם הנאשם. כאשר בהליך לפי סעיף 80 אין הנאשם מגביל את עצמו לחומר המצוי בתיק אלא גם מביא ראיות להוכחת חבות המדינה - ותביעתו האזרחית נסמכת על אותה תשתית נטענת - מתקבל על הדעת שיהיה בידי המדינה לטעון כי הכרעת בית המשפט הפלילי הקימה השתק פלוגתא. אך דומה כי גם במקרה כזה תוכל המדינה להעלות את טענתה לא על סף הדיון בתובענה האזרחית, אלא רק במסגרת בירורה לגופה, תוך שתידרש להתייחסות קונקרטית למהות המימצא שנקבע על יסוד הראיות שהובאו על-ידי הנאשם לפני בית המשפט הפלילי בהשוואה לראיות שהובאו על-ידו להוכחת תביעתו האזרחית" (רע"א 7652/99 מדינת ישראל נ' יוסף, פ"ד נו(5) 493, 497-496 (2002) (להלן: עניין יוסף)).